מה זה גאשו ואיך זה יכול לסייע לנו?
מה זה גאשו, ואיך זה יכול לסייע לנו?
מאמר מאת טליה פרנקל
במאמר זה אביא בקצרה תרגול חשוב שאני מלמדת לעומק בקורסי רייקי – מדיטציית גאשו. לא נדרש להיות תלמידי רייקי או לעבור חניכה כדי להכניס גאשו לחיים ולהיתרם מזה. זו מתנה לעצמנו ולכל היבט של חיינו, שעוזרת לנו להיות נוכחים, בלתי מוסחים, איתנים רגשית ולא מעורערים בקלות, מקורקעים, ממוקדים, רגועים ועוד המון תועלות. זה מבורך ושווה השקעה ביומיום, ולטפח את זה להיות מצב הוויה שאינו תלוי בתרגול. נתרגל עד שזה יהפוך למצב טבעי.
במאמר זה אסקור בקצרה:
1. מה זה גאשו?
2. מה התועלות בתרגול גאשו?
3. איך מתרגלים גאשו?
מה זה גאשו?
משמעות המילה גאשו היא: "ידיים שנפגשות יחד". בהודו, גאשו נקרא נמסטה ומשמעו = אני מברך את האלוהי שבך.
גאשו זו סוג של מודרה, תנוחת ידיים, שבה שתי כפות הידיים נפגשות צמודות זו לזו ליד בית החזה בצ'אקרת הלב, אך היא הרבה מעבר לתנוחת ידיים טקסית. זו הזמנה להפסיק לתת למחשבות ולכל רעש פנימי או חיצוני כוח עלינו ובמקום זה, להיות בנוכחות, במודעות, בהיזכרות. להיות בשקט. פשוט להיות. באחדות.
גאשו הוא עמוד תווך במערכת הרייקי. מדיטציית גאשו, הייתה אחד התרגולים הקבועים של תלמידי הרייקי של אוסואי, לפני 100 שנה ועד היום. מדיטציית גאשו תמיד פתחה כל שיעור/כיתה/תרגול של אוסואי, אבי הרייקי, והתלמידים היו מתבקשים לתרגל כל בוקר וכל ערב מדיטציית גאשו, לפחות 20 דקות.
בעת מדיטציית גאשו, אנו פשוט נוכחים בשקט, בעת שכפות הידיים צמודות יחד ליד בית החזה, כשתשומת הלב שלנו ממוקדת בידיים הנמצאות בגאשו (תכף נלמד את זה במדויק). לא משנה מה עולה למודעות או מסיח אותנו תוך כדי – מחשבות, רגשות, תחושות, קולות מבחוץ, רעשים והסחות מתוכנו – מותר לזה לקרות, אנו לא עושים כלום מלבד להחזיר את הפוקוס לגאשו ונשארים בזה, תוך נשימה ונוכחות בגוף. בשביל מה זה טוב?
מה זה מאפשר לנו?
תרגול מדיטציית גאשו באופן קבוע יומיומי מאפשר לנו:
מנקה את המיינד ופותח את הלב
מסייע לחיות ברוגע ושלווה
מפחית סטרס ומשקיט את המיינד והמחשבות
להתחיל יום חדש מתוך נוכחות וספייס
לסיים את היום בניקוי אנרגטי ומיינד שקט, לישון טוב ולקום רעננים.
מרחב לבהירות ומודעות לגבי כל נושא
מאפשר לחוות יותר אנרגיה וחיוניות בגוף
פותח ליצירתיות ופרודוקטיביות
מסייע להתחבר להדרכה שמימית ולחוכמת ההוויה
שקט פנימי ללא מחשבות טורדניות והסחות רגשיות
מאפשר יותר מיקוד וריכוז ביומיום
מסייע לתקשר בבהירות
מסייע לקבל הדרכה והכוונה בטיפול
מסייע להיות מטפלים טובים יותר
פותח את הלב לקבל וממלא בהכרת תודה
להיות ברגע, בכל רגע, בנוכחות
להיות מדיטציה מהלכת ביומיום
מאפשר פשוט להיות, בשקט
מגביר את זרימת אנרגיית החיים בגוף ובחיים
תומך בהגשמה של משאלות, להיות ממוקדים ולא ליפול לבורות בדרך. וגם אם כן הוסחנו על ידי ספקות או פחדים, לחזור לנתיב ההגשמה ביתר קלות ולהמשיך קדימה.
חשוב להבין שזה לא שרביט קסם. זה לא נועד להיות תרופת הרגעה למצב נתון. זה תרגול יומיומי יזום, עם אפקט מתמשך על התודעה שלנו והחיים, שהולך איתנו לכל מקום לכל מצב. מבורך להשקיע בזה.
אופן הביצוע:
רצוי לבצע את מדיטציית גאשו בישיבה עם גב זקוף, רגליים על הרצפה, ועם תמיכה לגב ולראש. אפשר לשבת על כיסא עם משענת טובה או לשבת על הרצפה ולהישען על הקיר. רצוי לתרגל בישיבה כדי לא להירדם.
אחרי שמתמקמים בתנוחה נוחה עם גב ישר, מביאים את שתי כפות הידיים צמודות יחד בגאשו בגובה מרחב הלב, כשהאגודלים נוגעים בצ'קרת הלב במרכז בית החזה והאצבעות פונות מעלה.
נושמים עמוק ולאט ומביאים את כל תשומת הלב למרווח הקטנטן שבין כפות הידיים הצמודות זו לזו. נביא את כל הפוקוס שלנו למרווח הקטן שבין כפות הידיים. (או אלטרנטיבית לזה, בפרט אם אנחנו בעיניים פקוחות, אז נתמקד בקצה העליון של כריות האצבע האמצעיות הצמודות יחד). נשאיר את המיקוד שלנו שם.
משתדלים לשכוח כל דבר אחר. משחררים דאגות, מחשבות, רגשות. אם פתאום חושבים על ארוחת צוהריים וענייני היום זה בסדר. כל מחשבה שעולה אנו מכירים בה כמחשבה מבלי לתת לה חשיבות, משחררים היצמדות אליה ונותנים לה לנוע ולחלוף. אקטיבית ממש מזיזים את המחשבות הצידה (זו אנרגיה והיא יכולה לזוז ואנו שולטים בה) ומחזירים את הפוקוס כמו בסעיף 3 – לקצות האצבעות האמצעיות או פנימה בין כפות הידיים במרווח בתוך הגאשו.
זה בסדר שמחשבות באות. זו לא טעות. זה לא "לא בסדר". חשוב להכיר בזה ככזה ולקבל אותן ואת עצמך ללא שיפוט. פשוט לא לתת להן חשיבות וגם לא לעצם זה שצפו בך. פשוט נזיז אותן כאילו היו עננים שחולפים ונעלמים בשמיים הכחולים (נבחר שזה פשוט וקל וכך יהיה) ואז פשוט נשיב את המודעות למרווח שבין כפות הידיים הצמודות בגאשו. שוב ושוב.
אנו לא מנסים להשיג משהו ספציפי במדיטציה. אין פה יעד להשגה. ואין נכון / לא נכון בחוויה שלנו. נשתדל להירגע ככל שאנו מסוגלים נחזיר שוב את המודעות אל כפות הידיים, בעת הצורך. למרווח בין כפות הידיים או לנקודת המפגש של כריות האצבעות המרכזיות, האמות.
ייתכן שתוך כדי המדיטציה יתרחשו כל מני חוויות ותחושות אנרגטיות בגוף. למשל, הידיים יכולות להתחמם מאד. נתבונן בכל תופעה מבלי להיות מושפעים ממנה ונחזיר את תשומת הלב כל פעם מחדש לנקודת המפגש של האצבעות האמצעיות, בעת הצורך.
ככל שמתרגלים, יתכן שיהיה קל יותר, להיות ללא מחשבות לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר, לא רק בעת תרגול הגאשו אלא גם ביומיום של החיים. זה כל כך נעים.
כשמגיעים לקצה הזמן שהקצבת לעצמך לתרגול או שפשוט הספיק להיום, ניקח כמה נשימות עמוקות, נביא את המודעות מכפות הידיים אל העיניים ונפקח אותן לאט.
אפשר להוסיף בסיום רגע של תפילה והודיה ולהיות באנרגיה של הכרת תודה לפני שקמים.
הערה חשובה: כל אחד יכול. אם בהתחלה זה ירגיש מאתגר וכל שנייה יקפצו מחשבות והסחות דעת – זה בסדר. אם בהתחלה לא יהיה נוח ויעלה חוסר סבלנות ושיפוט – זה גם בסדר. נראה בזה רק הזמנה ליותר מודעות ולא מסקנה שזה לא בשבילך.
שכשאנו משקיטים את המיינד ונכנסים למדיטציה, אנו לפעמים קולטים הרבה יותר רעש מהסביבה, שלפני כן לא היינו ערים לו כי היינו בתוך הרעש של עצמנו. חשוב לא להפוך זאת למשהו מסיח שאי אפשר להתמודד אתו. אין דבר כזה. המחשבות לא חזקות יותר מך וגם לא הרגשות שלך. ככל שנזיז את הרעש הצידה ונחזיר את הפוקוס שוב ושוב לכפות הידיים ופשוט ננוח שם – המוח שלך ילמד ויתחווט מחדש להיות מסוגל לעשות זאת בעצמו אוטומטית עד שלא יהיה בזה בכלל צורך יותר. המפתח הוא פשוט להמשיך ולתרגל. אני מציעה להפוך זאת להיות קל דרך תרגול יומי. לבחור בזה ולהישאר נאמנים לבחירה להיות בגאשו ולו לדקה. ולו להיום. וגם אם כל השבוע לא עשית גאשו אז מה? לא קרה כלום, פשוט לבחור בזה מחדש.
בעבורי זו לא רק פרקטיקה ותרגול מעשי, אלא זו בחירה מהותית לחיים – להיות נוכחת ברגע בכל מצב, להיות מיינדפול, בשקט ושלום בתוכי בכל מצב, בכל רגע. להיות אהבה ולבוא כך ליום חדש ולכל מפגש עם כל אדם.
איזו תרומה זו יכולה להיות עבורנו, לאהובים שלנו ולעולם – אם יותר ויותר אנשים יבחרו בזה מדי יום?
אם בוחרים להכניס גאשו לחיים, אני מציעה לא לוותר. לתת יותר משמעות למשמעות ולתועלות בתרגול, מאשר לחוסר נוחות שאולי תתרחש בתרגול עצמו. זה יהיה קל יותר ויותר ככל שנתרגל. נישאר נאמנים לבחירה להיות בגאשו ולו לדקה. ולו להיום. וגם אם כל השבוע לא תרגלנו זה בסדר. פשוט להתחיל מחדש.
בעבורי זו לא רק פרקטיקה ותרגול מעשי, אלא זו בחירה מהותית לחיים – להיות נוכחת ברגע בכל מצב, להיות מיינדפול, בשקט ושלום בתוכי בכל מצב, בכל רגע. להיות אהבה ולבוא כך ליום חדש ולכל מפגש עם כל אדם.
איזו תרומה זו יכולה להיות עבורנו, לאהובים שלנו ולעולם – אם יותר ויותר אנשים יבחרו בזה מדי יום?
ביומיום של החיים אפשר לאמץ גאשו לא רק כתרגול מדיטטיבי אלא גם כמתנה של הכרה והיזכרות במהות. נמסטה/גאשו במפגש מול אדם אחר, זו לא סתם ברכת שלום או תודה של חצי דקה וממשיכים הלאה. זו אולי נראית פעולה פשוטה של הצמדת ידיים מול אדם אחר, אבל כשמבינים מה עומד מאחורי זה, מבינים שיש בזה המון חוכמה ועומק, אם נבחר לבוא מהמקום הזה.
תודה עליך
ביצוע נמסטה מול אדם אחר מזמין אותנו לסוג של התמסרות ושחרור תפיסת האני והאגו ושבמהות כולנו שווים כולנו אחד. הזמנה להכיר באור ובקדושה השוכנת בכל אדם, ללא הבדל של גיל, מגדר, דת, סטטוס וכדומה. זו הזמנה למודעות והכרה באלוהי. אנו בעצם אומרים דרך הידיים שאנו מכירים בניצוץ האלוהי שבתוכו ובתוכנו. נמסטה בעצם אומר: "האלוהי שבי מברך את האלוהי שבך". או "הרוח שבי מברכת את אותה רוח בך". נמסטה מכיר בדואליות בעולם ומציע לנו דרך מודרה פשוטה של ידיים, לאחד את הכוחות המנוגדים הללו יחד ולהוביל את עצמנו למצב הוויה לא-דואלי של אחדות.
ביומיום של החיים אפשר לאמץ גאשו לא רק כתרגול מדיטטיבי אלא גם כמתנה של הכרה והיזכרות במהות. נמסטה/גאשו במפגש מול אדם אחר, זו לא סתם ברכת שלום או תודה של חצי דקה וממשיכים הלאה. זו אולי נראית פעולה פשוטה של הצמדת ידיים מול אדם אחר, אבל כשמבינים מה עומד מאחורי זה, מבינים שיש בזה המון חוכמה ועומק, אם נבחר לבוא מהמקום הזה.