אחד הדברים שנוכחים בשפע במציאות שלנו הוא שיפוט. לפעמים הוא חד ודוקר ואי אפשר לפספס אותו. לפעמים הוא מתחבא מאחורי מבט או בשפת גוף ורק נוכח ומורגש באוויר. לפעמים הוא לגמרי סמוי ומתעתע, אנרגטי לחלוטין, ועדיין מכווץ אותנו בפנים ומחבל לנו בבריאות ובחיים, מתחת להכרה הערה שלנו.
אני מכירה היטב את התחושה של עלבון צורב מול שיפוט, ברמה שנעתקת הנשימה וקופא הזמן ואני רק רוצה להיעלם. מכירה את התחושה של גוש בגרון שאני הכי רוצה להתפוצץ על הדובר ולא מצליחה ורק בורחת מהסיטואציה או מחליקה אותה עם איזו בדיחה או חיוך לא להראות כמה נפגעתי. אני מכירה גם את המצבים, בהם השופטים-אותי לא תיארו לעצמם איזו תגובה מוחצת הם יפגשו בחזרה, וכמה הרגשתי חזקה שם, בעוד שלא כך נראית באמת עוצמת ההוויה, ורק התרחקתי ממנה כך, באופן לא מודע.
ויש גם את הרגעים הללו, בהם השיפוט מבחוץ פוגש שיפוט עצמי בפנים, שאפילו לא היינו ערים לקיומו, וגם אם אין קשר בין הדברים, מה שמושלך רק מאשר שצדקנו. כשנופלים לבור כזה, הוא לרוב מאד עמוק ורק מעמיק עוד יותר, כשהבושה והאשמה מגיעות. לא תמיד אנו קולטים שזה קורה. לפעמים זה כל כך מודחק ומתרחש ברקע, שלא מרגישים את זה כלל וזה רק מנהל אותנו מאחורי הקלעים, או שחשים מועקה ודכדוך או אפילו חולי פיזי. החזקתי לא מעט בורות כאלו בעברי. לא היה פשוט לזהות אותם ולצאת לחופשי מהם, אבל אני מצהירה כאן בביטחון מלא – זה אפשרי ועשיתי זאת – למקום של ריפוי, אהבה עצמית, קבלה עצמית ושלום פנימי. כולנו יכולים.
מעבר לכל זה, לרבים מאתנו יש חוש אמפטי חזק, ויכולת להרגיש אנשים ואת עולמם הפנימי. הרבה אנשים אינטואיטיביים ואכפתיים מתערערים מאד ממה שהם קולטים מהסביבה, גם אם זה לא אישי כלפיהם ורק מזדהים עם הסיפור והכאב של האחר. זה לא שגוי. זאת לא בעיה. זאת עוצמה מרהיבה, שפשוט חשוב ללמוד לחיות מתוכה באיזון.
כמה זמן, מאמץ ואנרגיה אנחנו משקיעים ביומיום של החיים בהצטדקויות, במגננות, במתקפות, במאבקים ומלחמות על נקודות המבט שלנו ועל כל אלו שקנינו מאחרים ואימצנו? המון. כמה פעמים אנחנו נלחמים על מה שהחלטנו שצודק או מול אחרים, שבטוחים שהם צודקים? המון. כמה פעמים אנחנו מסכימים (במודע או שלא) עם כל מה שמושלך עלינו או עם מה שחולף לנו בראש? המון. בין אם אנחנו בצד המסכים ובין אם אנחנו בצד המגיב והמתנגד – אנחנו נועלים את השיפוט לתוכנו באופן שמגביל ומשפיע על חיינו.
אם היינו יכולים לקלוט, כמה חומות של נפרדות מפרידות ביננו לבין אחרים והעולם, כדי להבטיח שלא ניפגע – מעניין מה היינו קולטים. ומה העובי של החומה? כמה היא גבוהה, החומה הזאת שנועדה להגן עלינו? והאם היא באמת עושה את תפקידה או בדיוק ההפך – רק הופכת אותנו ליותר פגיעים באופן פרדוקסלי?
בכל פעם שאנו מגיבים, נלחמים, מסכימים, מתכווצים – החומה גדלה. ככל שאנו מפחדים, לחוצים, כועסים, מאשימים, מתביישים – החומה גדלה. ככל שאנו מרגישים לא בטוחים, פגיעים, עצובים, כואבים – החומה גדלה. כי העולם מרגיש לא בטוח ואנחנו לא רוצים להרגיש רע. זה כל כך טבעי ואנושי א-ב-ל החומה הזאת שנועדה להגן עלינו מסתירה מאיתנו את האור של העצמי האמיתי, את מי שאנחנו באמת שהוא – המפתח לכל, התרופה לכל ולחיים בריאים ומאושרים.
ככל שאנו מייצרים יותר ויותר נפרדות והגנות, הדבר שכביכול נועד להגן עלינו, יוצר חיץ בינינו לבין היקום. ביקום יש שפע אינסופי, וכל כך הרבה טוב שרק מחכה שנאפשר לעצמנו לקבל אותו לחיים. המחסום הזה, לא מאפשר מודעות, לא מאפשר לנו לראות לאן ללכת, מה לבחור, מה לעשות, על מי לסמוך ועל מי לא. מי רוצה בטובתנו ומי לא. וגם, לא מאפשר ליקום לעזור לנו. הדלת סגורה, אין כניסה. אז עכשיו נשאל, האם המנגנון ההישרדותי – אינסטינקטיבי – אוטומטי הזה, באמת תורם לנו, או אולי יש דרך אחרת לחיות, איתנים, חזקים, בריאים, בלתי מושפעים – וגם אם כן, כאלו שיודעים בקלות לחזור לעצמנו, ובו בעת, פתוחים לקבל את כל המתנות והשפע שביקום, ללא חומות של נפרדות? אני מאמינה שכן. אני אפילו יודעת שכן. אלו הם חיי.
במסע שלי למדתי שיש דרך אחרת להיות ולהתנהל במציאות הפיזית. שהסביבה לא חייבת להשפיע עלינו ולנהל אותנו. שלא חייבים להילחם על כל נקודת מבט להצטדק ולהתגונן או להתנגד ולהגיב – אלו התגובות האוטומטית שכולאות אותנו בקוטביות של המציאות הזו. לא חייבים לתחזק ולבצר חומות של הגנה אשלייתית כדי להיות מוגנים, אלא פשוט – לחתור להיות יותר ויותר לאפשר שלום בין האנושי והרוחני, להשיל את שכבות הנפרדות מעצמנו האמיתי ולטפח שלום פנימי בר קיימא גם בתוך הכאוס. גם מול כעס או שיפוט של אדם אחר. גם מול מטענים שצפים ועולים בתוכנו שזקוקים לריפוי ואהבה. שלום שהינו מצב הוויה ולא רגש תלוי נסיבות. על זה אני מדברת. כזה שעוטף ומחבק רגשות של פגיעה ועלבון ודחיה וכעס וערעור ולא נותן להם להסיח אותנו מהאמת אודות מי שאנחנו באמת.
המציאות הזו מלמדת אותנו מגיל מאד צעיר איך לשפוט ולא ממש מלמדת אותנו איך לקבל ואיך להיות אדיבים לעצמנו, עד ששיפוט הופך להיות חלק אינטגרלי מחיי היומיום. אנו פוגשים אותו בכל מקום, מהסביבה ומעצמנו. בכל פעם שאנו מסתכלים במראה ושופטים את הגוף או מסתכלים על מציאות החיים שלנו בשיפוט, אנו בעצם פוקדים על הגוף ועל המציאות להתאים את עצמה לשיפוט שלנו. זאת אפשרות ויש אחרת, להתחיל לבורא וליצור מציאות אחרת מתוך בחירה, כוונה ומודעות.
השיפוט שאנו מאמצים כנכון, יוצר מיסוך על העיניים, כמו הסוסים ששמים להם כיסויים בצדדים שיישארו בנתיב ולא יסטו הצידה. זה קוטע של המודעות שלנו לקלוט אפשרויות, המתקיימות מחוץ למרחב השיפוט שלנו. בנתיב שנשארים בו, פוגשים שוב ושוב אירועים דומים וזה ממש לא נעים, בפרט ככל שזה הולך ומצטבר.
אחד הדברים שחוללו שינוי עבורי היה ללמוד לתפקד מתוך אפשור. מה זה אומר? זה אומר להיות כמו הסלע בנהר, שניצב איתן מול הזרם ורק מאפשר לו לעבור מעליו ומצדדיו. האפשור משאיר את הסלע כפי שהוא ולא שוחק אותו או סוחף אותו עם הזרם. הזרם מייצג מחשבות, רגשות, הרגשות, שיפוטים…ואפשר פשוט לאפשר לו לזרום מבלי שזה שוחק, מכאיב, נכנס פנימה ומערער.
כל שיפוט שנאמר מאדם אחר או עולה בנו הוא רק נקודת מבט. מחשבה. אנרגיה שיכולה להמשיך לנוע ואין לה שום משמעות, שום קשר אלינו ושום כוח עלינו – אלא אם ניתן לה. זהו. ההכרה בכך שזאת רק אנרגיה שאין צורך לעשות אתה משהו, לא להסכים אתה ולא להתנגד לה. לאפשר לה להיות, לאפשר לה לזרום ולנוע. כל שנדרש זה רק להביא את תשומת הלב לגוף שלנו. לנשום לבטן. להתרחב לכל כיוון אפשרי בתודעה ולתת רשות בלב לכל זה להיות כפי שהוא.
כשאנו באפשור לכל אדם להיות מי שהוא, עם החופש להחזיק בכל נקודת מבט שהוא בוחר בה ומשחררים את הצורך להסכים אתו או להתנגד לו – אנחנו מפסיקים להיות מושפעים מאחרים והופכים להיות הסלע בנהר. אפשור אינו הסכמה, אלא מתן רשות לדברים להיות משוחררים מתוויות דואליות. זה מה שזה. לא טוב לא רע לא אני ולא שלי. מתוך אפשור עדיין אפשר ורצוי לשים גבולות כשזה נדרש. זה יהיה הרבה יותר אדיב, אפקטיבי ונוח לעשות זאת, כשזה לא מתוך תגובתיות אלא מתוך נוכחות מאפשרת, ראויות ומודעות. (זה משהו שאפשר לטפח אותו ואשמח לסייע בזה).
במודע ולא במודע, אנו לעתים הופכים את מה שאחרים חושבים ואומרים עלינו להיות מדד לערך העצמי שלנו ולמי שהננו. זה לא. כשאנחנו מכירים במהות של מי שאנחנו באמת – וזה מתמצה לכדי הפרסונה של החיים האלו, וגם אם כן – כשאנו מוכנים לקבל את עצמנו כפי שהננו – לא נדרש לחפש בחוץ קבלה ואישור או הוכחה כלשהי. אנחנו המקור לכל מה שאנו מחפשים בחוץ. אין צורך לחלק תפקידים לאחרים לספק לנו את מה שנדמה שחסר, להרחיב לנו את הלב או להכניס בו סכין ואין צורך יותר לקרוס כשהם מצליחים או לא עומדים במשימה. איך יראו מערכות היחסים שלנו אם נבוא אליהן מתוך שלמות במקום מתוך חוסר שמבקש להתמלא באמצעות אחרים?
הרבה שנים השתמשתי בשיפוט כדי לדרבן את עצמי לפעולה. חשבתי שאני זקוקה לו כדי לשנות דברים בעצמי ובחיי. סירבתי להיות בקבלה אמיתית כי ראיתי בה הסכמה לכך שדברים לא ישתנו. זה לא נכון. כשאנו מוכנים לקבל את עצמנו באמת, השיפוט לא יכול לגור בבית הזה יותר. גם אם יחלוף לרגע, הוא ימשיך לנוע כי אין מה שאוחז בו וגורם לו להישאר. החלון פתוח והאנרגיה נעה החוצה. פשוט וגם לא פשוט להגיע לזה, אבל שווה ומבורך להשקיע בזה.
נוכחות ברגע, התבוננות שקטה, מודעות, אי-היאחזות, אפשור לכל דבר להיות מה שהוא
