כמה פעמים אנחנו סומכים על אחרים שהם יודעים יותר טוב מאיתנו?

כמה פעמים אנחנו משתוקקים שמישהו יאמר לנו מה לעשות, מה לבחור? מה נכון?

מה אם אנחנו יודעים הכי טוב עבור עצמנו והכל כבר בתוכנו? וכל שנדרש זה להסכים לדעת, גם את מה שהשכל לא מבין, לסמוך על עצמנו ועל מצפן התודעה הפנימי שלנו, שיראה לנו את הדרך. תוך כדי ניווט עצמי, להסכים ליפול, להסכים "לטעות", להסכים לוותר על טעות כאמת. לקבל ערך מכל התנסות ולהמשיך ולכייל את המצפן שלנו להסתנכרן עם התודעה העצומה שלנו, שכל התשובות כבר נמצאות בתוכה.

הרבה אנשים פנו אלי עם השנים וביקשו שאקרא עבורם את העתיד שלהם, שאומר להם מה להחליט ומה "נכון" להם. תשובתי תמיד הייתה זהה. אני כאן להעצים אתכם וזאת לא הדרך שלי לעשות זאת. במקום זה, אשמח לסייע לפוגג את הערפל ולעזור לקבל מודעות מבפנים.

השאלה "מה יקרה?" מתבססת על הנחה סמויה שהחיים קורים לנו ושאין לנו שליטה עליהם. האמנם? זה הופך להיות כך, רק אם אנו מאפשרים לזרם לקחת אותנו לאן שהוא רוצה, במקום לנתב אותו בעצמנו. מעניין מה יוכל להיווצר, אם נרפה מהתפיסה הזו ובמקומה, נבחר להכיר בכוח שיש בנו לברוא וליצור את החיים שאנו רוצים – גם בלי להבין איך זה יקרה. מה אני בוחרת שיקרה? מה אני בוחרת ליצור בחיי? אין לי מושג איך אני עושה זאת, ולמרות זה, הנה מה שאני בוחרת ומזמנת לחיי ועכשיו – מה הצעד הראשון שעלי לעשות בשביל זה? לאחוז במושכות של החיים ולנתב אותם מתוך עוצמה פנימית. כולנו יכולים. מה יקרה? תלוי בנו. נקודה.

העתיד אינו כתוב כמו שנדמה לנו. בכל רגע ורגע יש לנו אינספור עתידיים פוטנציאלים במארג רב ממדי, דינאמי ומשתנה. אנחנו יוצרים אותו מחדש בכל רגע. מוחקים נתיבים ומסלולים ומייצרים חדשים כפונקציה של מערך האמונות המשתנה שלנו. מה זה אומר? שיש לנו בחירה חופשית וחופש לבחור מחדש את החיים והעתיד שאנו מבקשים ליצור.

כמה פעמים ייחסנו לאנשים אחרים את הכוח לדעת יותר טוב מאיתנו – הורים, אחים, בני זוג, חברים, יועצים, מומחים. מה אם אנחנו יודעים הכי טוב עבור עצמנו? ולמה? כי לכולנו יש תודעה אינסופית וידיעה אינסופית. אנחנו כבר יודעים הכל גם אם השכל האנושי לא מבין. יש לנו אנרגיה ייחודית, מהות שרוטטת ומהדהדת בעולם, ולמרות כל מציאות קיימת שהיא נעה דרכה, בו בעת היא גם מסתנכרנת עם אפשרויות בשדה הקוואנטי שתואמות לה. יש אינסוף כאלו קיימות ושיכולות להיווצר בכל רגע. רק אנחנו יכולים לבחור עבור עצמנו ולנוע מתוך מצפן התודעה שלנו שנמצא בתוכנו. לא בתוך אדם אחר. לו יש את שלו. עכשיו, אני לא אומרת לא להתייעץ ולא להקשיב לאחרים, נהדר שיש לנו את האפשרות. אני אומרת, תמיד להקשיב פנימה לתוך עצמנו. יש שם אמת להקשיב לה. ואם לא מצליחים, או יש שכבות שמכסות עליה, זה בסדר. למדנו והתרגלנו במציאות לחיות מתוך נפרדות מעצמנו, הרבה יותר מאשר מתוך אחדות. בגלל הנתק הזה, אנו יותר ויותר מחפשים תשובות בחוץ. אף פעם לא מאוחר מדי לחזור הביתה לעצמנו.

מבחינתי, אין לי עניין לטפח את התפיסה שהתשובות מחוץ לעצמנו ושאיננו יודעים בעצמנו. לפעמים אנשים באים אלי ומבקשים שאומר להם מה לעשות, מה נכון להם לבחור, ובעצם "סוג של" מעבירים לי את השרביט לבחור עבורם. אני נוכחת בזה איתם בהבנה, קבלה ואכפתיות, אך לא בוחרת עבורם. גם אני מכירה את זה מתוכי. לפעמים זה מפחיד להחליט. אולי נטעה. אולי נכשל. זה מרגיש קל יותר לתת למישהו אחר לבחור בשבילנו. זה כל כך מובן, טבעי ואנושי. עשיתי זאת בעצמי חלק לא מבוטל מחיי, מתוך מקום שסמכתי על אחרים יותר מאשר על עצמי. עם הזמן קיבלתי מודעות לכך שאין באמת טעויות. אין באמת כישלונות. יש רק בחירות. ולכל בחירה – ההשלכות שלה, ממנה תבוא עוד מודעות ועוד בחירות ופעולות לעשות. הסכמתי ללמוד מכל בחירה שלי. בחרתי להקשיב למה שאני יודעת מתוך התודעה שלי וללכת עם האמת שלי.

אז מה זה עבורי תקשור או ייעוץ מעצים? זה להיות תרומה לאדם השואל באופן שמעלה מודעות ומעצים אותו לדעת את מה שהוא יודע בעצמו, מתחת לכל הערפל של הספק, הפחד ואי הוודאות. לתעל את מה שאני קולטת ומקבלת כדי לפוגג את הערפל, להאיר ולהעיר מודעות ובהירות לדרך, שיאפשרו עבורו בחירה מתוך ביטחון ושלמות, בקצב שלו.

לעולם לא אומר לאחר מה הוא חייב לעשות או צריך לעשות כדי שמשהו ישתנה בחייו. כמה המלים האלו שגורות בפינו בטבעיות ביומיום של החיים מול עצמנו ואחרים: "אני חייבת…אני צריכה…את חייבת….את צריכה" האמנם? כמה חופש בחירה יש בהן? לא ממש. אז בבקשה, כשמלים כאלו עולות או נאמרות – נפתח ישר את המגירה שלתוכה הוכנס המאמר הזה ונזכור – אנו לא חייבים דבר, יש לנו תמיד בחירה חופשית ואפשרויות לבחור מתוכן, גם אם אנו לא רואים אותן כרגע. "אילו אפשרויות יש לי כאן שאני לא רואה?" – לשאול ולשחרר.

אז למה אני כותבת את כל זה? כדי להזכיר לנו שאנו יודעים מצוין! גם אם נדמה שלא. גם אם לא מבינים בשכל את מה שיודעים – אנו יודעים לא פחות מאף אחד אחר. בכל פעם שאנו אומרים: "אני לא יודעת", "אני לא יודע" – אנו מתרחקים מהידיעה שלנו. אפשר במקום זה, להניח שאנחנו כן יודעים, גם אם לא מבינים מה יודעים. ועכשיו, בהינתן שאני יודעת, לנשום. זה בסדר לא להבין מה דרוש כאן. זה בסדר לא להבין מה אני יודעת. הבנה מנטלית אינה זהה לידיעה העצומה שיש לנו כהוויות. לקחת רגע להירגע ולהתערסל בשקט ובביטחון שבתוך תוכי אני יודעת ולאפשר לזה להתארג לכדי בהירות ברורה, בקצב האישי. חוסר הוודאות מתפוגג לנוכח זה או לכל הפחות נוכח מבלי לערער, שכן בתוך אי הוודאות אודות הצורה שזה יילבש, נוכח שלום פנימי. אני יודעת ובקרוב אבין מה ואדע מה לבחור ומה לעשות. כמה זה נעים ומנחם…

לסיום אשמח להזכיר, שאנו הוויות מופלאות. מדהימות. עם עוצמות ויכולות שהעולם זקוק להן. יש לנו הדרכה ומלאכים שומרים שמחבקים אותנו וכאן לתמוך בנו תמיד. יש לנו גב, גם ברגעים שאנו מרגישים לבד. ממש עכשיו. בכל רגע אפשר לבקש תמיכה ויישמעו אותנו. אנו לעולם לא לבד באמת. מחבקים אותנו, מוחים כל דמעה שלנו, מערסלים אותנו באהבה כמו תינוקות. אוהבים אותנו ומשתוקקים להעניק לנו – אם רק נאפשר באמת. נזכור גם, שכל כוחות האור הללו מכבדים בחירה חופשית ולכן, ככל שנחבר וניקח אחריות מלאה על החיים שלנו, יוכלו לעזור לנו יותר ואפילו, לחולל פלאים.

מקווה שנתרמת. אשמח לשמוע. תודה שהיית איתי. מעבר למאמר אשמח מאד לסייע אישית, בין אם בטיפול או הדרכה או לימוד כלים לדרך. זכות בשבילי. אפשר ליצור קשר לתיאום שיחה כאן>

באהבה,
טליה