אז, קודם כל – מותר לכעוס. זה טבעי ואנושי. למדנו להגיב דרך כעס במציאות הזאת, כתגובה אוטומטית בהרבה מצבים: במצבים בהם אנו מתוכנתים לכעוס מתוך התניות תרבותיות-חברתיות ואפילו משפחתיות וגם במצבים בהם הופעלו בנו טריגרים רגשיים שעוררו תגובה אוטומטית של כעס. במקרה כזה, בדרך כלל סיבת הכעס האמיתי אחרת לגמרי ממה שנדמה שהוליד אותו.
מגיל צעיר, אנו לומדים להתכווץ מול כעס. באופן לא מודע, אנו מתכווצים כדי להפוך להיות קטנים מול הכעס. זו דרך לא מודעת להתגונן – אם אתכווץ אולי זה לא יראה אותי ויחלוף מעלי. עבור ילד, כעס של אדם מבוגר זה משהו לברוח ממנו או להתחבא מפניו. זה מרגיש מסוכן, מפחיד וחזק. ולכן, מהר מאד נוצר תכנות לא מודע אסוציאטיבי שכעס=כוח.
התכנות הזה מתעורר במצבים בהם אנו מרגישים איבוד שליטה, או צורך לשלוט בסיטואציה או כשמתמודדים עם שיבוש או משהו לא צפוי. ואז, הכעס מתעורר כמנגנון אוטומטי שמטרתו לתת לנו תחושת כוח כדי שנוכל לשלוט במצב, לכווץ אותו מולנו, כי כך למדנו לעשות בעצמנו מתוך אותו תכנות ישן. זאת אשליה. זה לא באמת עובד.
הכוח האמיתי נמצא בעצמנו האמיתי ולא בכעס. כשכעס מגויס כאמצעי כוח, הוא רק מסיח מהעוצמה האמיתית שלנו. אולי מרגישים חזקים אבל זו אשליה. העוצמה שלנו הינה מעצם היותנו, כהוויות. היא לא מצריכה שימוש בכוח או תחליף, היא מצב הוויה טבעי שהכעס רק מסיח ממנו.
בדרך כלל איך זה עובד? מישהו או משהו מפעיל אותנו ואנו כועסים. ואז, באופן מאד טבעי ואנושי, מחפשים צידוקים לכעס ולנקודות המבט שלנו. רואים את האחר או את הסיטואציה החיצונית כאשמה בכעס שלנו. מתקשרים לחבר טוב לשתף אותו ולו כדי שיצדיק אותנו. לכולנו יש מנגנון טבעי של השלכות. כחלק מזה, אנו לומדים במציאות הזאת להפוך את ה-בחוץ לאחראי על המחשבות והרגשות שלנו במקומנו, בין אם זה אדם אחר או מצב חיצוני ש"בגללו" אני כועסת או פגועה. זה מאד טבעי ואנושי. עם זאת, זה אף פעם לא בגלל משהו חיצוני. המוכנות לקחת אחריות אישית היא מתנה לחיים. יש בה חופש מוחלט. אנו לא באמת תלויים במישהו אחר כדי להרגיש טוב. רק הערה חשובה: זה לא אומר שעלינו לשתוק מול התנהגות שאינה מקובלת עלינו. בתוך כל זה, חשוב לשים גבולות ולפעול באדיבות לעצמנו.
ציפיות מולידות כעס כשאינן מסופקות. כאשר יש לנו ציפיות לגבי סיטואציה מסוימת "שאמורה" להתרחש בדרך מסוימת או ציפיות מול אדם אחר שאינן מתממשות, כשהאדם אינו פועל לפי התבנית הרצויה. במערכות יחסים מסוגים שונים, אנו מחזיקים בהגדרות וציפיות על איך אנשים "אמורים" להיות ולהתנהל. כשציפיות שיש לנו מול אדם אחר אינן מתממשות, כשהאדם אינו פועל לפי הסטריאוטיפ או אידאל שיש לנו, או בניגוד לציפיות שיש לנו, שנובעות מהגדרה מסוג מערכת היחסים הזו: זוגיות, הורים, חברים, קולגות וכו' – עולה כעס. ציפייה מבוססת על שיפוט. האופן שבו אנו רואים את האחר נעשה לרוב דרך פילטר, מסך, דרכו עיננו שמתבוננות רואות את העבר או את השיפוט העצמי שלנו. האדם שאנו כועסים עליו לעתים משקף לנו את אותם מקומות כואבים ובלתי פתורים בתוכנו שמתעוררים מחדש על ידי השיקוף שהוא מהווה עבורנו, על ידי אמירות או התנהגות על ידו, שמציפות את אותו חלק כואב בנו או שאנו שופטים בעצמנו. למשל, לראות אדם אחר, עושה בהצלחה את מה שאנו בסתר ליבנו משתוקקים לעשות אבל לא מצליחים או לא מרשים לעצמנו, יכול להעלות כעס מולו, אלא אם כן, אנו מוכנים להתבונן באומץ במקום הזה בתוכנו ולטפל בו.
כעס על אדם אחר יכול להיות קשור גם בקושי והתנגדות לקבל בחירות של האחר, שלא מקובלות עלינו. הכעס, מהווה אמצעי לא מודע לשלוט באחר ולכופף אותו לרצון שלנו. העקרונות של הרייקי מזמינים אותנו לאדיבות, חמלה וענווה, ולקבל את האחר כפי שהוא.
הנטייה הטבעית היא לא לנכוח בכעס ורק להתבונן בו, להקשיב לו, להעמיק בתוכו. אנו מתפרצים מסיבה כזו או אחרת שנתפסת מאד מהותית ומוצדקת, בעוד שהליבה של הכעס נותרת עלומה, מוסתרת, טמונה במגירה סודית בתוכנו, נחבאת אפילו מעינינו. קל יותר לעסוק בטריגר מאשר להיכנס עמוק פנימה לתוכנו ולראות מה באמת קורה כאן. על מי ועל מה אנחנו כועסים באמת? ולשחרר אחיזה בזה. לשחרר את הצורך להיות צודקים, לאפשר תנועה. לאפשר חופש.
הרבה פעמים מה שמכעיס אותנו באחר קיים גם בנו, ובמקום להתבונן בתוכנו ולרפא לעצמנו ולהביא אהבה לאותו מקום ישן, אנו מעדיפים להתמקד באחר ובמה שאנו לא אוהבים בו ושמכעיס אותנו. דווקא אלו שהכי מכעיסים אותנו ומפעילים אותנו, יכולים להיות עבורנו הזמנה למודעות, לצמיחה, להתפתחות, אם רק נסכים לקבל את המתנה שבאו לתת לנו. הנטייה הטבעית היא להאמין שהאדם האחר הוא שגרם לנו לכעוס. האומנם? או אולי האחריות עלינו? גם אם הגבנו אוטומטית, מה לגבי הרגע שאחרי? רגע שבו אפשר לבחור אחרת?
כל התנסות, כל חוויה וכל מפגש עם כל אדם יכול להיות בעל ערך ולתרום לנו. כולנו מורים של כולנו. כשאנו עסוקים בלכעוס ובלהאשים אחרים בצרות שלנו ובאיך שאנו מרגישים, אנחנו מתמקדים ב-בחוץ, ולא במתנה שנמצאת שם עבורנו. כשאנו כועסים אנחנו מלמדים כעס. הופכים להיות מורים של כעס. האם זה מה שנרמה ללמד?
כמה אנרגיה אנחנו משקיעים במגננה או במאבק ומלחמה על נקודות המבט שלנו. בלהראות לאחרים שאנחנו צודקים והם טועים. מה אם אין צודקים ואין טועים בעולם הזה? מה אם הקוטביות של המציאות הזו אינה חייבת לדבוק בנו ואפשר להיות מרחב אינסופי ומאפשר לכל אנרגיה לנוע במרחב ולהיות מה שהיא, מתוך קבלה אינסופית ללא שיפוט, ללא מאבק, ללא התנגדות. איך אז נרגיש? האם נכעס? או פשוט נהיה?
במערכת רייקי אוסואי, יש לנו חמישה עקרונות שהם הבסיס, תמרורי הכוונה לעצמנו. עקרון הרייקי ה-1: "רק להיום לא אכעס", לא מדבר על מיגור הכעס או שאסור לכעוס. מותר. העקרון הזה מזכיר לנו שיש דרך אחרת. שלא חייבים להיצמד לכעס. אפשר לתת לו לנוע דרך: להיות נוכחים ברגע, להתבונן, לנשום. להיות העקרונות. להיות חמלה. גם אם כעסנו, העיקרון הזה מנחה אותנו לחזור לעצמנו, לשחרר אגו, לשחרר היצמדות לכעס, לשחרר הזדהות עימו והצדקה שלו, או של הצורך לצאת צודקים. לתת לו לנוע ולחזור לטבע האמיתי שלנו. בקצב שלנו, ברכות ובעדינות. בלי הצמדות והזדהות, הכעס יכול ללכת כשם שבא. אפשר כמובן להיעזר בהילינג, במדיטציות ובכל כלי אחר שיש לנו אבל קודם כל, להתבונן פנימה. לנשום. לאפשר. לבחור אחרת. (ולכעוס תוך כדי גם מותר). כך נעשית צמיחה אמיתית.
