במציאות החיים אנו לומדים שכוח רצון, הוא אלמנט חשוב בהשגת מטרות. אנו לומדים שככל שנרצה חזק יותר – נשיג יותר. האמנם? והאם זה קל להחזיק ולשמר כוח רצון חזק ואיתן לאורך זמן? לא ממש. אולי, אפשר פשוט לבחור, להיות נאמנים לבחירה ולטפח אותה באהבה?
מה יושב מתחת לרצונות שלנו ואילו רגשות קבורים עוד יותר עמוק, מתחת לזה, בתת מודע שלנו? האם אנחנו בכלל יודעים, מה אנחנו באמת רוצים והאם זה מספיק לזהות אותם כדי להגשים? זה נושא מאד רחב, ניגע בו קצת ולו כדי לפתוח דלת להעמקה עצמית ומודעות.
יש הלומדים, שיש לרצות דברים ולבטא את הרצון במדויק, כדי להשיג אותו ושנדרש לחתור לכדי השגת מטרה במלוא הכוח ולא לוותר לעולם. נקלוט לרגע, את האינטנסיביות של זה וכמה אנרגיה זה מצריך.
יש הלומדים בדיוק ההפך, שעלינו להדחיק את הרצונות שלנו ולא לבטא אותם ולשתוק. במיוחד אם לא הרגשנו חופשיים להיות עצמנו ולהתבטא בחופשיות. כילדים, אנו שומעים לא אחת שאלות כגון: מה את רוצה? מה אתה רוצה? ולא תמיד זה נאמר בטון נעים, שנותן תחושה שיש לרצון שלנו מקום. אמירות כמו "תהי בשקט" או "תפסיק לנדנד" – מלמדות אותנו לשתוק ולא להתבטא, ושהרצון של האחר חשוב יותר וצריך לקבל מענה מאיתנו. [כל כך חשוב כהורים, לשים לב לאנרגיה של מלים ולתת לילדים להרגיש בטוחים, להרגיש שיש להם מקום בעולם, חופש ביטוי וחופש לרצות את מה שרוצים, גם אם לא ניתן לספק זאת באותו רגע. אבל, הורות מודעת ומעצימה זה כבר נושא למאמר אחר].
מהר מאד רבים לומדים להסתגר בתוך עצמם, לכווץ את מאווי הלב ואפילו להדחיק את רצון הלב מעצמם. זה נעשה באופן לא מודע, ולו כדי שיהיה קל יותר לשאת את המחסור, וגם כמנגנון הגנה וקבלה של אהבה מאחרים, דרך צמצום וביטול עצמי.
כל זה הופך את הרצון להיות כרוך יחד עם מחסור ואפילו כאב לב, כבר מגיל מאד צעיר. כל החבילה הזאת מתעטפת בשכבות על גבי שכבות של חוויות, זיכרונות, רגשות, אמונות, פחדים, תכנותים ותבניות, שמכסים על הרצון האותנטי שלנו. איפה הוא? קבור עמוק בפנים, בלי גישה אליו. ההסתרה שלו אפילו מעצמנו, הופכת להיות דרך בטוחה יותר להיות בעולם. ואז, כשגדלים ומתבגרים, נוצר פער גדול בין המודע שרוצה X לבין משקולת המחסור והכאב הלא-מודעת שמחזיקים, שמתחברת מאחורי הקלעים לכל רצון מודע שיש לנו, ומקשה עלינו להתקדם ולממש.
לא כולנו חווים זאת. לפעמים אנחנו לומדים שאנו חשובים, מרגישים שמקבלים אותנו כפי שאנחנו ושיש לנו חופש לבטא את עצמנו ואת מה שאנחנו רוצים, מבלי שיכעסו עלינו או יידחו אותנו או כל תגובה אחרת. לפעמים אפילו מעודדים ומחזקים אותנו ללכת אחר הרצונות שלנו ולסמוך על עצמנו. שזה נהדר ממש. אבל לא תמיד הרצונות שלנו משקפים את מה שאנחנו רוצים באמת. הרבה פעמים, הרצון הוא רק גשר למשהו אחר ומטרתו לספק תגמול לרוב רגשי – שהוא הרצון האמיתי שלנו. המוכנות להתבונן בזה לעומק פנימה, להיות בשאלה ולאפשר בהירות, סוללת דרך לזיהוי הרצון האמיתי, להפסיק לרצות אותו ולהתחיל לבחור בו, כדי שייווצר.
לדוגמא (סיפור בדוי): מוישלה מגיע לטיפול ורוצה לטפל בביישנות וחוסר ביטחון שלו. מה הרצון המבוטא שלו? להיות פחות ביישן ויותר בטוח בעצמו ואסרטיבי. עבורו, זה הרצון האותנטי בלב והוא אפילו ממש רוצה בזה ומשתוקק לזה. נתבונן בזה לרגע ביחד. מה המחסור? ביטחון עצמי ויכולת לבטא את עצמו באומץ ואולי גם מוכנות להיראות ולהישמע. על מה תשומת הלב שלו ממוקדת? על מה שחסר לו. על מה הוא מתבסס? על ניסיון העבר שלו והאופן שבו הוא תופס את עצמו. כמה אירועי חיים הביאו אותו למסקנות הללו ולדימוי הזה על עצמו? מן הסתם לא מעט. אם היינו מבקשים ממנו להסביר על מה הוא מתבסס, בסבירות גבוהה היה יכול להביא הרבה דוגמאות לביסוס תפיסתו העצמית וכולן – 1). מבוססות עבר ו-2). אינן מגדירות אותו באמת ורק מבטאות את התפיסה היחסית שלו על עצמו.
במהות, לא חסר לנו ובנו דבר. אנחנו לא המחשבות, לא הרגשות ולא ההתנהגויות שלנו. אנחנו לא האופי והאישיות שלנו שאימצנו כזהות. לא באמת. ולא ארחיב על זה כעת.
עכשיו, אני שמה בצד את האפשרות שככל הנראה, יתרום למוישלה לטפל בכל זה לעומק. כרגע אתמקד בהקשר של זה לנושא המאמר שלנו. ולכן, אם היינו שואלים אותו: "מוישלה, בוא נניח שפתרנו הכל ואתה לא ביישן ואתה מלא בביטחון עצמי ואסרטיביות. מה עכשיו, מה זה יאפשר לך? למה אתה רוצה את זה?". ייתכן שהיה עונה לנו: "ברור. אז אוכל סוף סוף להתחיל עם נשים ולמצוא זוגיות!". אז מה הוא באמת רוצה? – זוגיות. מה הוא חושב הגשר לשם? – ביטחון עצמי ואסרטיביות. האם הוא בוחר בזוגיות כרגע? ככל הנראה לא. למה לא? כי הוא מחזיק בתפיסה לינארית, שמשאירה אותו על הגדר באי-בחירה – קודם X צריך להשתנות ורק אז Y יוכל להיווצר = זוגיות.
אבל, כל עוד לא בחרנו במה שאנו באמת רוצים, וכל עוד תשומת הלב על המטוס שהחלטנו שייקח אותנו אל היעד (בעוד שזה בכלל לא היעד האמיתי) – במוקדם או במאוחר נגלה, שאנו טסים במעגלים לשום מקום.
הרצונות שלנו, מתבססים על מה שאין לנו וחסר לנו, בין אם בהרגשה, בתפיסה או במציאות החיים עצמה. לרצון יש אנרגיה של מחסור ודחיסות שמטבעה, לא רוטטת בהלימה למה שאנו באמת רוצים. הדהוד של רצון ליקום אומר ליקום להביא לנו עוד ממה שחסר לנו ולא בדיוק לזה התכוונו. כל כוחות היקום מכבדים בחירה חופשית. לבחירה יש אנרגיה אחרת מרצון. וכל עוד לא בחרנו, לא הפעלנו תגובת שרשרת יקומית לעזור לנו ובמקום ליצור ממעבר לחוקי המציאות אנו דוחפים קדימה במאמץ וקושי.
אז, האם רצון מספיק או אולי מחבל? האם בחירה מספיקה או נדרש יותר?
לפני שנענה על זה, כן אומר שחשוב להכיר את הרצונות שלנו, להתבונן בכנות ובאומץ גם ברגשות, תחושות, מחשבות, אמונות וכאבים שנלווים להם, ולטפל בהם – לצד בחירה ועשיה שבאמת מחוללות ויוצרות שינוי. כשאנו רוצים, אנו באים ממקום של חוסר והאנרגיה שלנו ממוקדת על מה שאין לנו. כשאנו נוכחים ברגע מתוך עוצמת ההוויה ובוחרים ממקום לא שיפוטי ולא-דואלי, יש בזה כוח אדיר.
הנה שני משפטים. נבטא אותם בקול עכשיו ונראה איך כל אחד מהדהד בנו:
1. "אני רוצה שפע"
2. "אני בוחרת בשפע"
יש הבדל באנרגיה?
לפעמים, אנו מחזיקים ברצונות מנוגדים ואפילו בחירות מנוגדות. רוצים וגם לא רוצים, בוחרים וגם לא בוחרים – בו זמנית. קצת כמו להיות עם רגל אחת על הגז ורגל שניה על הברקס בו זמנית. קצת קשה לאוטו להתקדם כך לא? מאבק הכוחות הזה בתוכנו עשוי להיות מודע ולא מודע כאחד. אם אני רוצה להיכנס להריון וגם לא רוצה להיכנס להריון בו זמנית, מה זה יוצר, ומה הסיכוי שזה יקרה בקלות? חשוב לעצור רגע ולהדגיש שזה מותר. זה אנושי. זה טבעי וזה לא שגוי. זה רק חלק בתוכנו שאולי מפחד ואולי מבקש אהבה וריפוי, זה הכל.
כשבחירה לא שלמה למשל 20% בחרנו ו-80% לא, זה אומר שמרבית האנרגיה שלנו מושקעת בטרפוד וחבלה מאשר במימוש והצלחה. עבור תת המודע, אין דבר כזה הרס וחבלה הוא מציל אותנו ושומר עלינו. המוכנות להתבונן פנימה באומץ, לשאול שאלות ולאפשר כנות, יכולה לשנות חיים. (עוד על כוחן של שאלות ביצירת שינוי, במאמר אחר פה למטה).
1. האם באמת בחרתי בזה או רק רציתי?
2. כמה בחרתי בזה בין 0-100%?
3. האם אני מוכנה עכשיו
לקבל את מה שאני מבקשת?
4. אם התשובה היא לא, נשאל: מתי אני מוכנה לקבל את זה?
מה עוד יתכן שמתרחש? ייתכן שיצאנו לדרך מתוך רצון שהוא לא באמת שלנו. אולי של אמא או אבא או בן/בת זוג או אולי רק נדמה לנו שאנחנו רוצים בזה ולא היינו מוכנים להתבונן בזה באומץ ובכנות. במקרה כזה, יש חלק בתוכנו, שיודע את האמת גם אם אנחנו לא רוצים לראות אותה. החלק הזה, "כאילו" יוצר הפרעות בדרך אבל זו בעצם מודעות שמנסה להראות לנו דרך אחרת, אל עבר מה שאנו באמת רוצים. כמה קל להאמין שנכשלנו. לפעמים, אנו נכשלים במה שאנו לא באמת רוצים להצליח בו וזה גאוני.
כששותלים שתיל באדמה ומטפחים אותו, משקים אותו, מדשנים אותו, האם זה הגיוני לצפות שתוך יום הוא ינבט ויבצבץ? מציאות של מראית עין אינה מעידה על מה שכבר מתהווה מתחת לפני השטח. חשוב לזכור זאת ולהיות באמון. לנשום. לסמוך על זה שמה ששתלנו – יצמח בזמנו. לאפשר לו את ההתעברות, ההיריון והלידה שלו לעולם בקצב שלו, ובסבלנות להמשיך לטפח אותו. לתת לו אהבה. להכיר בכך שמשהו מופלא כבר נוצר שם מתחת לאדמה ותיכף יבצבץ ומעניין איך הוא יראה? – וממש לאפשר לסקרנות ולפליאה ולהתרגשות למלא כל מולקולה בגוף. אלו חיים שנוצרים. לכל יצירה יש כוח חיים משלה. כל שעלינו לעשות זה – לבחור (=לזרוע) ולטפח את זה לכדי מימוש. איך עושים זאת זה כבר סיפור אחר 🙂
ברגע שבחרנו – זה כבר נוצר וכעת, מה שנשאר זה הכרה שלנו בכך והסכמה לקבל. הסכמה לאפשר לזה להתממש באופן גלוי. כל מה שבא לאחר מכן יכול לתמוך ביצירה שכבר יצרנו או לטרפד ולהכחיד אותה. ככל שאנו מתבוננים מבעד למשקפי הספק והשיפוט, מפקפקים במה שיצרנו ובעצמנו ונאחזים בתוצאה רצויה של איך זה אמור להיות ולהראות, זה מונע מאיתנו לראות את מה שכבר קיים, קוטע את תודעתנו לקלוט את העתיד שכבר מתהווה ונוצר. ככל שנתמיד בזה, זה מבטל את כל מה שיצרנו וגודע את עץ היצירה שלנו. למה שנבחר בזה?
לפני כמה שנים, חוויתי חזיון תקשורי במסע אסטרלי מרגש ביותר. ראיתי איך כהוויות רב ממדיות הכוונה שלנו מיד יוצרת מציאות ומשנה הכל. באופן על-זמני הכל נוצר ומתהווה וקורה בו זמנית. ממש יכולתי לשחק עם זה ולראות בעיני רוחי ויזואלית איך זה קורה, איך אני בוחרת ובבת אחת כל הסביבה שלי משתנה, התפאורה מדלגת מכזו לאחרת, זמן ומרחב מתקפלים ומפסיקים להיות מגבלה. מעולם לא היו באמת. ראיתי גם איך במציאות הפיזית הפכנו שבויים של זמן ולינאריות באופן שמתבטא בכל דבר: בשפה שלנו ואופן הבניית מלים ומשפטים, במקום לקבל הכל ישר כשלם. וזה מתבטא גם באופן שבו אנו מאפשרים או לא מאפשרים התממשות של חלומות. זה לא חייב להיות כזה. אפשר להיות במציאות הזו מבלי להיות שבויים של החוקים והכללים של המישור הזה. אנחנו חזקים הרבה יותר.
אז אמנם הזמן לא מנהל את ההוויות הרב ממדיות שאנחנו באמת, שיוצרות הכל ברגע ויכולות לכופף זמן ולשחק איתו, עם זאת, התפיסה הרווחת במישור הפיזי הינה שזמן קיים ומגביל ושאנחנו מוגבלים, והפכנו זאת לאמת שאין לה עוררין, שמשתקפת גם במרווח שבין יצירה לבין אקטואליזציה פיזית שלה. ככל שאנו משתחררים מתפיסות המציאות שקנינו כאן ובוחרים במודעות, בחווייתי, משאלות מתגשמות מהר יותר ואף ברגע. איך אפשר לתמוך בזה?.אפשר להכיר בעצמנו כיוצרים, לסרב להאמין למציאות זמנית של מראית עין, לשחרר שיפוט לגבי מתי זה יקרה ואיך זה יראה ולטפח את הזרע ששתלנו בבריאה דרך אמון, הכרת תודה ואיפשור. ההכרה שלנו בעצמנו ובמה שכבר יצרנו מהווה גשר למימוש לכאן ועכשיו. אם נבחר בזה, מעניין מה זה יצור?
בחירה – יוצרת וזורעת חדש
שאלה – מאפשרת מודעות
קבלה – מאפשרת ליקום לסייע לנו
לבחור – זה הצעד הראשון
