האם אפשר לחיות בלי דאגות?
ואולי, לא צריך להפסיק לדאוג כדי להפסיק לדאוג – וזה לא הגיוני נכון?
המאמר הזה לא בא להביא פתרון קסם לדאגות, אלא לאפשר התבוננות על הנושא ולפתוח מרחב לאפשרות אחרת של חיים.
קודם כל – מותר לדאוג. זה טבעי ואנושי. דאגה כל כך נוכחת בעולם שלנו, עד שהפכה להיות תגובה רגשית אוטומטית לאינספור מצבים ברמה שכל תגובה אחרת, נתפסת כלא הגיונית ואפילו לא מתאימה. כמה בלבול קיים בעולם שלנו בין דאגה לאהבה, בין דאגה לאכפתיות. היא לא זה ולא זה ואפילו רחוקה מזה מרחק שנות אור, רוטטת אחרת לגמרי. כל כך התרגלנו לדאוג עד שזה כבר הפך להיות חלק אינטגרלי מהחיים ורק הסיבות לדאגה משתנות עם השנים בעודה נוכחת. קצת כמו עונות השנה שאנחנו יודעים שתמיד יש אותן, אותה גברת בשינוי אדרת, קצת יותר חם או קר, גשום או קייצי, אבל מתקיים תמיד.
הפחדים והדאגות שלנו לא מנותקים מהמציאות ולכן קל להם לשכנע אותנו להאמין להם. הם אמנם יכולים להיות לחלוטין לא רציונליים, אבל גם הרבה מהם מאד הגיוניים ומתבססים על הפחדים העמוקים שלנו, על הרציונל שלנו, על חוויות-עבר ומנעד רחב של תבניות, תוכנות ואלגוריתמים לא מודעים שיש לנו. לכן, כשהקולות הללו עולים, מאד קל להישאב אליהם ולדחיסות הרגשית שבאה איתם, להאמין להם ולתת להם לחטוף אותנו מעצמנו, לערער אותנו אפילו ברמה תפקודית ביומיום של החיים. הם בהחלט מייצגים אפשרות אמיתית ולכן הם כל כך משכנעים. אז אנחנו לא נבטל אותם בתואנה שהכל שטויות. יש להם עוגן וזה לא יעזור להעמיד פנים שהוא לא קיים. נכיר בעוגנים הללו ובעדינות, נאפשר להם להשתחרר וניתן לאנרגיה של הדאגה לנוע. זה כמו לבנות שריר בחדר כושר. זה לא קורה בן לילה, וזה לא נעשה עבור תוצאה מידית חד פעמית להרים סלים בסופר פעם אחת וזהו. זו השקעה עבור כל החיים, עבור דרך אחרת לנכוח בחיים. לא כדי להיפטר מדאגה עכשווית ספציפית, אלא לטפח מצב הוויה חדש לחיות מתוכו. אולי ינועו בו דאגות אבל לא נהיה באפקט שלהן ונוכל לנכוח בזה אחרת מבלי להתערער.
כשאנו דואגים, נוצר סטרס בכל רמות הקיום של העצמי, בכל הרבדים שלנו: פיזית, רגשית, מנטלי ורוחנית. סטרס זה אחד הגורמים העיקריים להיחלשות של מערכת החיסון ופגיעה ביכולת הריפוי והתפקוד של הגוף הפיזי. כשהגוף בסטרס, כל האנרגיה והמשאבים הולכים להישרדות במקום לתחזוקה שוטפת ותפקוד מיטבי. לא כל התאים והמערכות מוזנים כמו שצריך, האיזון מופר ואנרגיית החיים לא זורמת באופן הרמוני וחופשי. כל זה יכול להוביל להיווצרות חסימות אנרגטיות ומחלות. כמובן שיש הבדל בין אירוע חד פעמי לבין מצב סטרס מתמשך, וגם חשוב לזכור – זה לא בלתי הפיך. ניתן ליצור ריפוי, לשחרר את הדחיסות הכלואה, לשנות תפיסה, תודעה וחיים.
כשאנו דואגים, כל התודעה שלנו בפחד ממשהו שיקרה בעתיד ואז אנחנו לא נוכחים ברגע. הרגע הזה, הינו הרגע היחיד שבו אנחנו יכולים לחולל שינוי. העתיד של מישור הקיום הפיזי רב מימדי ומשתנה כל הזמן. הוא לא לינארי. בשדה הקוואנטי יש אינסוף עתידים אפשריים בכל רגע, מתוך כל הקיים ושאינו קיים. מתוך כל מה שביכולתנו לחשוב עליו ומתוך כל מה שאיננו מסוגלים לחשוב עליו. הרגע הזה, הוא הרגע שבו אנחנו בוחרים. הווים. משפיעים. מחוללים. יוצרים מציאות. הדאגה לא באמת מעניקה לנו את התגמול הרצוי. היא לא באמת מגנה עלינו או מניעה לפעולה "נכונה" או מבטיחה תוצאה רצויה. לכאורה, היא נולדת אל מול תרחישים שהגדרנו כ-לא רצויים שיתרחשו או שכבר קיימים. בפועל, אם נאמץ אותה, היא יכולה להזיק יותר ממה שנדמה שבאה להגן מפניו.
לדאוג הפך להיות מנגנון תגובתי טבעי ואנושי במישור הפיזי, מושרש עמוק בתוכנו ובאנושות, כתגובה אוטומטית למצבים נתונים מוגדרים מראש ומתוכנתים בתוכנו. אני קולטת כעת, בעת כתיבת מלים אלו, את הכוחות המנוגדים הפועלים בתוכנו, בין הכמיהה לא לדאוג, להיות חופשיים מהנטל הזה על כתפינו וסוף סוף להרגיש ביטחון, רוגע ושקט נפשי – לבין הצורך בדאגה ואפילו הרגל. החלק שנאחז בה בכל הכוח (במודע או שלא), כמנגנון הישרדותי, ואמצעי להבטיח תוצאה אחרת. כמה פרדוקסלי, שזה פועל בדיוק ההפך, מסיח אותנו מהכוח האמיתי שלנו לחולל וליצור את מה שאנו באמת רוצים.
במקום זה, אפשר לטפח תודעה שיודעת, שאנחנו לא הרגשות שלנו והחיים זה לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנו יוצרים במו ידינו. להתחיל להפריד בין "אני" לבין "דאגה" ובמקום האוטומט של "אני דואגת", לנכוח ברגע כעצמי שהינו הרבה יותר גדול מהזהות המוכרת, ולאפשר לאנרגיה של הדאגה לנוע – ללא הזדהות, ללא היצמדות ובאפשור. במקום לנסות למגר את הדאגות, לברוח, להילחם, למצוא פתרונות, לטפל, לרפא, לשנות ורק לא לדאוג! … לתעל את כל תשומת הלב פנימה לתוכנו, לחזור הביתה לעצמנו, לרגע הנוכחי ולכוח האדיר שיש בנו – כוח בורא ומרפא. זה לא משהו שקורה בן לילה. זה תהליך להשקיע בו. זה יכול להרגיש מאד לא הגיוני ואפילו מעצבן, כי המיינד שבוי בתוך קורי העכביש של הדאגה ולא רואה דרך לצאת לחופשי, אפילו, לא רוצה לצאת מרוב שמזוהה איתה כאמת לגיטימית. ייתכן, שתמיד תהיה דאגה בעולם שלנו, זה אפילו סביר ביותר. אבל, גם בנוכחותה, אפשר ללמוד, לתרגל ולטפח מצב הוויה חדש שלא מדביק אותה אלינו. יש בזה המון חופש, שקט ושלום וזה אחד הדברים העיקריים שאני מלמדת במרחב. ללמוד לנווט בתוך הכאוס מתוך להיות אי של שקט בתוכנו. זו מתנה לעצמנו, לאהובים שלנו ולעולם.
לטפח נוכחות ברגע מתוך איתנות, מיינדפולנס, אי-היצמדות לדבר – משנה הכל. הדאגה הופכת להיות עוד אנרגיה ששוחה לה במרק היקומי של אינסוף אפשרויות ולא נצמדת אלינו. האמת שהיא לא מחפשת אותנו ואין לה שום עניין בנו. מה שמצמיד אותה אלינו זה רק המיינד הדואלי המבולבל. זה בסדר אם היא צפה ועולתה בתוכנו, זה בסדר אם היא נוכחת במרחב הציבורי הקולקטיבי או במשפחה, זה בסדר אם היא מביאה איתה אינספור סיבות הגיוניות שמצדיקות את קיומה. אנחנו לא חייבים לתת לה לחטוף אותנו לעולמה. אפשר ללמוד להיות כה איתנים בתוך האור בתוכנו, שלא משנה מה צף ועולה או נע במרחב, גם אם זה מרגיש לא נעים, אנו נשארים באיזון, הרמוניה ושלמות בתוכנו ולא מתערערים. וגם אם כן נחטפנו או הוסחנו על ידי מחשבות ורגשות מאד משכנעים, אז מה? מותר. גם זה טבעי ואנושי. בכל רגע אפשר לבחור מחדש לנכוח, לקלוט מה קורה, ולחזור הביתה לעצמנו. מערכת רייקי אוסואי מסייעת לנו לדלג פנימה חזרה לעצמנו ולהתחיל להשיל את כל שכבות הנפרדות מהאור שלנו ולאפשר ריפוי מבפנים החוצה. זה תהליך מבורך שכל כך שווה לטפח אותו.
לפעמים דאגה זה סוג של הנעה לפעולה מנטלית. ככל שנדאג יותר, כך נחפש יותר פתרונות ואולי כך נשנה את המצב. כשאנו דואגים, מתחת לזה, אנו בעצם מאמינים שאין לנו שליטה ומי יודע מה יקרה. זאת אפשרות. יש עוד אחת, שזה ליצור את החיים באופן מודע ואקטיבי. כשאנו מאמינים לפחד ולדאגה ועסוקים בהימנעות, אנחנו לא יוצרים את החיים במודעות.
כשאנו דואגים אנו לא סומכים. אנו לא נוכחים ברגע מתוך המהות האמיתית שלנו. כשאנחנו מאמינים לפחד ולדאגה, האנרגיה שלנו מושקעת בהימנעות והתגוננות במקום ביצירה של אפשרויות חדשות. המודעות נקטעת מלקלוט אפשרויות בחירה אחרות ואת המסוגלות העצמית לממש אותן. גם אם התרחש בפועל תרחיש לא רצוי, או יש סיבות הגיוניות לדאגה, אפשר לוותר על הדאגה, לנשום, לסמוך ואז, נראה אפשרויות שהדאגה לא אפשרה לנו לראות.
במקום לדאוג, ואפילו תוך כדי דאגה, אפשר: לנשום. להתחבר לאדמה. לזוז מהמיינד לתוך הגוף וממש לנכוח בגוף ברגע הזה. לבחור אקטיבית במה שאנו באמת רוצים (במקום לברוח ממה שלא) ולהתחיל לטפח אותו כמציאות. אפשר גם, לנוע מלדאוג ל-נוכחות מודעת לדאגה שנוכחת, ובמקום להתעסק בה או לתת לה לחטוף אותנו מעצמנו ומהרגע הנוכחי, לאפשר לה להיות, לאפשר לה לנוע ולמרות קיומה – לחזור לרגע הזה, לסנטר שלנו, לעצמנו, להכרה בכך שמותר לזה להיות ולמרות הניסיונות של זה לשכנע אותי עכשיו שיש סיבה לדאוג – אני יכולה לבחור לראות דברים אחרת. לפעול במודע במקום להגיב באוטומט.
אם למדנו רייקי, אפשר להיעזר בהילינג רייקי, ורצוי לא כתרופה מידית למצב רגעי אלא כדי לחזור הביתה לעצמנו האמיתי. לטפח מיינד לא דואלי, שלמות בכל הרבדים לחיות מתוכה וגילוי עצמי. בכל רגע נוכחי, אפשר לשחרר אחיזה בדאגה, במחשבות ובכל ההשלכות האחרות שהיא הביאה או הולידה, ולצד זה שהיא נוכחת כרגע – אפשר לשים את תשומת הלב שלנו על מה שנבחר לשים אותה. למשל, על להיות בגוף ולנשום. להתקרקע ולחוש את עוצמת אמא אדמה אתנו. על לעטוף באור ואהבה את האדם שאנו דואגים לו או את עצמנו או את המצב, ולהכיר בכך שהחיים זה לא משהו שקורה לנו (אלא אם כן וויתרנו על יצירה יזומה ונתנו לזרם לסחוף אותנו). אנו יוצרים את החיים שלנו במו ידינו, מתוך הבחירות ונקודות המבט שלנו – במודע או שלא. אפשר בכל רגע לבחור להיות אלו שמכוונים את הזרם במקום נשלטים על ידו.
לדאוג לאדם אחר זה אנושי אבל זה בעצם להשליך עליו את הפחדים שלנו. מה יעזור לו יותר? אולי לסמוך עליו, אולי לראות אותו מלא באור ולזכור שבתוך תוכו, הוא יודע הכי טוב עבור עצמו ולהיות בענווה וכבוד וקבלה שלנו את האחר כפי שהוא וגם את בחירותיו, כפי שהן.
במציאות הזאת, דאגה הפכה להיות ביטוי של אהבה ואכפתיות. היא לא. בדיוק ההפך. למדנו להתבלבל בין דאגה לאכפתיות, במיוחד כהורים. באנגלית יש הבחנה ברורה בין המלים: take care # worry. דאגה לעצמנו ולאדם אחר לא באמת אדיבה וחומלת. אנרגטית, היא אומרת לאדם האחר (ולעצמנו) שאנו לא באמת סומכים עליו ועל הבחירות שלו. ולפעמים אפילו מאמינים שאנחנו יודעים יותר טוב ממנו מה נכון לו. האמנם?
אכפתיות אמיתית היא להיות שם עבור האדם האחר, לתת לו גב, לסמוך עליו, לכבד אותו ולקבל אותו גם כשהוא בוחר להיות עצוב. להיות אתו ועבורו מתוך ענווה וקבלה של הבחירות שלו, ללא שיפוט על מה שהוא בוחר כטוב או רע, ולא מתוך יהירות שאנחנו יודעים טוב יותר ממנו מה עליו לבחור. קטונתי מלהבין מה הוא מקבל מהבחירה (המודעת או הלא-מודעת) הזו שלו, לא אשפוט אותה ואותו. אם אני מודעת לאפשרות אחרת, אהיה הזמנה לזה עבורו מבלי לדחוף אותו לשם בכוח.
זה לא תמיד פשוט. האינסטינקט הוא לדאוג ולנסות לשנות את המצב. זה אנושי וטבעי וזה בסדר אם זו התגובה האוטומטית. עם זאת, כמה אדיב ומעצים זה, להיות בנוכחות אדם שמקבל אותנו כפי שאנחנו ופשוט נמצא שם עבורנו וסומך עלינו. שרואה אותנו מעבר לסיפור הנוכחי ואת העוצמה הפנימית שיש בנו. איך זה יהיה להיות באדיבות הזו לאחרים וגם מול עצמנו בכל רגע ורגע? להיות באכפתיות לעצמנו ולתת לעצמנו גב במקום להאמין לדאגה ולפחד? הם לא דוברים אמת מוחלטת.
החרד אינו בוטח ביקום ובעצמו כיוצר. וזה בסדר. זה לא שגוי ולא משהו לשפוט אותו. כל זה טבעי ואנושי ומותר. בתוך זה ננשום. ולא ניצמד לזה. לפחד ודאגה יש מכנה משותף. שניהם מבקשים שתאמינו לתסריט שטרם קרה. הפחד – מבקש מאתנו להאמין לתסריט הגרוע מכל. האמונה – מבקשת מאתנו להאמין לתסריט הטוב ביותר. לאיזה קול נעדיף להקשיב? – זאת בחירה. למה קל יותר לייחס אמת לקול של הדאגה והפחד מאשר לקול של האמונה? ומה אם אפשר לבחור לדלג מ-A ל-B ולעלות על נתיב של אמון בטוב? מה זה יזמין לחיינו?
אם נסכים לבחור באמון ואמונה ונתחבר למהות האמיתית שלנו, נדע כי אין באמת ממה לדאוג. מעולם לא היה. האם להוויה אינסופית, כל יכולה, מאסטרית, בלתי מוגבלת – יש ממה לדאוג? עם מה אתם מזוהים בתור מי שאתם, עם מי שאתם באמת? או עם מה שעיני הגוף מראות לכם? עם מציאות פיזית שמלמדת ומטיפה שאנו מוגבלים? האם עכשיו הזמן להכיר בכל מי שאתם באמת, להשיל את תודעת הפחד הקולקטיבי ולחיות מתוך המהות? להכיר ביכולתכם ליצור כל שתבקשו ולאפשר לחייכם להיות מלאים בשמחה, קלילות, מימוש, וכל יתר המתנות המופלאות שיש ביקום עבורכם? התבחרו בזה כעת? ואם לרגע עוברת מחשבה לגבי איך זה יכול לקרות? תוכנית פעולה, מה אני צריך לעשות עכשיו? וכו'…שחררו. רק תבחרו. ותנו ליקום להביא את כל היתר. מה יותר קל מזה? מה אם הבעת כוונה ממש עכשיו של: "אני בוחר/ת להיות כל מי שאני באמת, וליצור את חיי באמון ובקלות" – זה הצעד הראשון?
