כל דבר בבריאה הוא קודם כל אנרגיה.
גם מחשבות ורגשות הם אנרגיות. שפה זו אנרגיה. אנרגיה היא גם סוג של תקשורת. היא לא צריכה מלים, אבל הפכה להיות כזאת שמשתמשת במלים, במציאות מבוססת זמן, צורה וסדר. אנו קודם כל מתקשרים אנרגטית, עוד לפני שהיו מלים.
מחשבות אלו אנרגיות שנישאות במרחב ומגיעות לכל מקום, מעבר לכל הגיון ומרחק גיאוגרפי. כמה פעמים חשבנו על מישהו והוא פתאום צלצל? זה קורה כשאנו קולטים את האנרגיה שהקדימה את הפעולה. למשל, האנרגיה של המחשבה של האדם הזה להתקשר אלינו, האנרגיה של התנועה של הגוף שלו בדרך לטלפון מתוך כוונה ליצור אתנו קשר. כל זה הגיע אלינו לפני שהפעולה של החיוג וההתקשרות הטלפונית נעשתה. גם כוונה – זו אנרגיה שמהדהדת ואפילו בעוצמה.
לכל דבר קיים יש רמת דחיסות, רטט, תדר ואנרגיה. ככל שזה דחוס יותר, זה מוצק יותר ונע לאט יותר. אנרגיה שואפת לנוע, תמיד. זה הטבע שלה. כשהיא נתקעת, זה כי משהו חוסם אותה או נאחז בה ולא מאפשר לה לנוע. אנו עושים זאת בכל מני דרכים לא מודעות, תוקעים את האנרגיה, נאחזים ומקבעים, אבל זה כבר נושא למאמר אחר…
המלים בהן אנו משתמשים, יוצרות אפקט בעל תהודה ביקום. ההדהוד הזה יכול להיות בהלימה לרצונות שלנו ולאנרגיה הייחודית שלנו, או שלא. רצוי להיות מודעים לאנרגיה שאנו פועמים, ולראות שלא נוצר קונפליקט אנרגטי, בין מה שאנו רוצים ומתכוונים אליו במודע, לבין מה שבפועל אנו מהדהדים. באופן הכי פשוט, לא נרצה לומר ליקום "תביא לי שפע, לא אל תביא לי שפע" – בו זמנית. נכון?
לפני שאמשיך – אני רוצה להדגיש כמה דברים:
1. למרות שלמילים ומחשבות יש אנרגיה ממגנטת, לא כל מחשבה אקראית או מילה חבלנית, יהרסו לנו את החיים. לא קרה כלום. לא לכל דבר יש משמעות גורלית.
2. אם אנחנו רוטטים אנרגיה מסוימת ליקום באופן שוטף ומתמשך, שאינה תואמת למה שאנו רוצים לממש – זה משהו שכדאי להתבונן בו ולשנות אותו. ככל שאנו לומדים להיות נוכחים ברגע, נוכל בזמן אמת לבחור מחדש את המלים שלנו, הכוונות שלנו והאנרגיה שלנו, ואף לא מאוחר מדי לשנות.
3. בסופו של דבר, אנחנו הרבה יותר חזקים במהות שלנו מכל מילה. מכל מחשבה, הרגשה או אמונה. יש בנו כוח מחולל ויוצר. לצד זה, רצוי לראות שהוא מתועל בכיוון יוצר ומיטיב עבורנו.
נתבונן לרגע בשיפוט ובאנרגיה של המלים שהוא לובש, למשל: "אני לא שווה", "שוב נכשלתי", "אין לי סיכוי בכלל". איזו אנרגיה זה מהדהד? השיפוט הורס ומחבל בכל דבר, כולל משאלות הלב שלנו. הוא יוצר נפרדות, מסיח מעצמנו ומרים חומות ביננו לבין היקום. באופן הזה, השיפוט מונע מאתנו לקבל את כל מה שאנו משתוקקים לו. הוא פועל כמו מחבל סמוי, שאורב בין השיחים וזומם להרוס את מגדל היצירה וההגשמה שאנו עומלים ליצור ולממש בחיינו. מחבל מתחת לפני השטח עד שהבניין קורס. אפשר לראות את זה מצוין בתהליך של ירידה במשקל, איך שיפוט עצמי על הגוף ועל עצמנו בתוך התהליך, הורס ומחבל ברקע, עד שכל המגדל קורס. לא פשוט לקום אחר כך.
מחשבות שיפוטיות על כל דבר – ובעיקר על עצמנו, על החיים שלנו ועל מטרה שאנו מתקשים להשיג, זו אנרגיה שלא רוטטת בהלימה עם מה שאנו רוצים. אלו מלים יש לה? אלו מחשבות יש לה? אלו רגשות היא מעלה? אלו אמונות שוכנות מתחתיה בבונקר הלא-מודע ואפילו מודע?
האנרגיה של שיפוט, מסיחה מהטבע האנושי המקורי שלנו, שיש בו אהבה, אדיבות וחמלה. בכל פעם שאנו שופטים אנו מחבלים לעצמנו. מותר לשפוט. זה אנושי. עם זאת, יש לזה השלכות ולא חייבים. יש לנו בחירה מה לחשוב ואיך לראות כל דבר. אי-שפיטה זו בחירה לטפח ביומיום כמצב הוויה לא דואלי לחיות מתוכו. כששיפוט עולה, במקום להתעסק אתו, להסכים ולהצדיק אותו, לברוח או להילחם בו – אפשר לזהות אותו ואת האנרגיה שלו ורק להתבונן בזה לרגע בשקט. להיות בגוף, לנשום, לאפשר אותו, לסלוח לחלק שהוליד אותו בלי להבין מה זה, לא להיצמד אליו ולאפשר תנועה.
גם מחשבות שיפוטיות על אדם אחר, יכולות להגיע אליו כי מחשבה זו אנרגיה שיכולה לנוע במרחב. אנו קולטים מצוין מתי מישהו שופט אותנו. קולטים את האנרגיה של המלים שלא נאמרות אבל נוכחות ונעות באוויר. לא חייבים להיות מול זה כדי להרגיש את זה או להיות באפקט של זה. ככל שאנו נוכחים בחיים מתוך אי שפיטה, ללא נפרדות וחומות, אז כל אנרגיה (גם שיפוטית), תוכל פשוט לנוע ולא תיתקע. לא צריך הגנות בשביל זה, בדיוק ההפך, להיות מרחב אינסופי. שיפוט זו דרך מצוינת לחסום שפע בעוד שאדיבות והכרת תודה מזמינות פלאים ומאפשרות דרך אחרת להיות בחיים. בכל רגע אפשר לבחור בזה ולטפח את זה.
יש לכולנו את היכולת לבחור את המלים שייצרו יותר – לכולם. אם קודם כל נהיה האנרגיה שאנו רוצים להיות (בכל רגע ובכל מצב) – כך נוכל למצוא את המלים שישקפו אותה ויהדהדו אותה, ביתר קלות.
