רצון זה לא בחירה. כשאנו רוצים משהו אנו אומרים ליקום "חסר לי" או "אין לי" וזו האנרגיה שאנו מושכים. כשאנו בוחרים, אנו זורעים אפשרות ביקום ומעוררים תגובת שרשרת קוואנטית, לכדי מימוש בפועל בעולם הפיזי. אנו יוצקים כוונה ביקום אודות העתיד שאנו מבקשים לחוות. בחירה היא הצעד הראשון שכן המישור הפיזי מבוסס על רצון חופשי. האם זה מספיק? לפעמים כן ולפעמים לא. לפעמים נצטרך לפעול ולטפח את הזריעה הזאת, אבל זה הצעד הראשון.
את רובנו לא מלמדים לבחור. מלמדים להחליט ולרוב מתוך מבחר מצומצם של אפשרויות. למשל: מה ללבוש בבוקר לפני הגן או בית הספר, מה לאכול לארוחת ערב, איזה סיפור אנחנו רוצים לפני השינה, זה, זה או זה? התרגלנו לקבל או להציב לעצמנו 2-3 אפשרויות לבחור מתוכן, בעוד שביקום יש שפע אינסופי ואין גבול לאפשרויות הבחירה שבאמת קיימות עבורנו.
נשאל: איזה חיים ועתיד אני מבקש/ת שיהיו לי? נקלוט את האנרגיה של זה. רק אנרגיה ולא צורה, לא תמונה ולא סרט. אנרגיה יכולה ללבוש אינסוף צורות. לא חבל להגביל אותה ואת היקום על ידי המיינד שלנו? נתחיל לבחור באנרגיה הזאת כל יום מחדש, מתוך פתיחות לכל הדרכים והצורות, בהן היא יכולה להופיע בחיינו.
אישית, אני בוחרת כל יום מחדש בחיים. בוחרת להיות אני באמת, בוחרת לתרום ולשנות את העולם, בוחרת להרחיב תודעה ולהזכיר לכל מי שמוכן את עצמו האמיתי. בוחרת בחיים של קסם ובוחרת להכיר ביוצרת והקוסמת שאני. מאז שהתחלתי לבחור במקום רק לרצות מתוך מחסור וחוסר סיפוק, החיים שלי התרחבו מעבר למה שמלים יכולות לתאר. בחירה – יוצרת.
במה נבחר ממש עכשיו? זה לא מחייב. בחירה אפשר תמיד לשנות. מה מלהיב לבחור כעת? להיות? לחוות? לקבל?
אנחנו המקור להכל. אנחנו יכולים ליצור חיים מתוך בחירה מודעת וטיפוח שלה לכדי מציאות, מתוך הכוח של העצמי האמיתי שלנו שיש לו מהות בוראת, או – לתת לזרם לקחת אותנו לאן שייקח. החיים שלנו משקפים את הבחירות ונקודות המבט שלנו (מודעות ולא מודעות כאחד). המוכנות לקחת 100% אחריות על חיינו – יש בה חופש אדיר. אחריות זאת לא אשמה. זה חיבור מחודש לכוח בורא שיש בנו. כשלקחתי אחריות מלאה על חיי, כשחדלתי מלהאשים אחרים, כשהסכמתי להתבונן איך יצרתי את חיי ולקלוט שאני יכולה לבחור וליצור אחרת וזה בידיים שלי – הכל השתנה. אין דבר לשפוט במה שיצרנו עד כה, אפילו אם תת המודע שלנו היה מאד יצירתי ויצר ערמות של זבל. זה הצריך המון עוצמה, שאנו יכולים לתעל כעת ליצירה אקטיבית של חיים מופלאים. כל כך חשוב להכיר בעצמנו כיוצרים. להכיר ביצירתיות ובאנרגיה שהשתמשנו בה עד כה כדי ליצור חיים, וגם בורות בדרך, מבלי לשפוט אותם כפחות טובים. להסכים ליצור עכשיו חדש, כזה שירחיב את החיים שלנו להיות מלהיבים מעבר לכל מה שדמיינו שאפשרי. ומול כל ספק או פחד או קול קטן מעצבן מחרב והורס שלוחש באוזן – לנשום. לנכוח בזה. לא להעמיד פנים שהוא לא שם. לא לעבוד על עצמנו. זה רק קול. הוא לא דובר אמת. אפשר לראות אותו ולמרות קיומו כרגע, להישאר נאמנים לדרך באמן בעצמנו. זאת בחירה.
נבוא לכל דבר שאנו יוצרים ועושים – בלי היאחזות במטרה ספציפית או תוצאה נכונה, ובלי הימנעות מתוצאה לא רצויה או כישלון. כשאנו לא צמודים למטרות ובורחים מכישלונות – נפתח עבורנו מרחב עצום של אפשרויות. האנרגיה שלנו יוצרת חדש ביצר יעילות, ולא מתבזבזת על הימנעות. זה מאפשר ליצירות שלנו את החופש להיות כל מה שהן יכולות להיות. המוכנות להיכשל לא מושכת כישלון בדיוק ההפך. היא משחררת אותנו מהצורך להבטיח שזה לא יקרה ומתעלת את כל האנרגיה שלנו לנתיב של יצירה של מה שאנו רוצים שזה יהיה, בלי לחץ ובלי פחד. המוכנות לשחרר כל הגדרות של הצלחה וכישלון לוקחות אותנו למרחב עצום יותר של הגשמה, מעבר להגיון, אבל זה כבר תהליך עמוק של עבודה פנימית ושחרור מדואליות. ציפיות דוחות אפשרויות לחיים וגם, דברים (לרוב) לא נראים כמו שאנו מצפים וזה מתכון לשיפוט עצמי ואכזבה אם באים מושקעים בתוצאה אחת רצויה. רצוי לנקות מראש כל נקודת מבט, ציפייה והיאחזות בתוצאה שיש לנו, לבוא סקרנים לראות מה ניצור ולא משנה איך זה יראה – להיות בהכרת תודה ולהמשיך קדימה.
חוסר מוכנות לקבל זה אחד החסמים הגדולים ביותר. מה שיש לנו כרגע משקף כמה אנו מוכנים לקבל מזה: רוגע, כסף, קלות, אהבה, הצלחה. שפע. הרחבה של המוכנות לקבל מאפשרת – לקבל. עוד מהכל. כל שיפוט שאנו מחזיקים חוסם קבלה. כמה אנו שופטים את עצמנו? את החיים שלנו? אנשים אחרים? את הגוף שלנו? מותר לשפוט. זה טבעי ואנושי. עצם השיפוט אינו משהו לשפוט אותו. ככל שנתבונן בזה בכנות ובאפשור לזה להיות, נוכל לבחור אחרת. מותר גם לא לקבל. לפחד לקבל. לרצות ולא לרצות בו זמנית. לרצות שזה יצליח וגם לרצות שזה לא יצליח, שנישאר במקום המוגן המוכר והידוע. זה גם טבעי ואנושי. נבחר להיות בחמלה, רכות, אדיבות, אהבה וסליחה – לכל חלק בנו שמעדיף להישאר על הגדר או אפילו לא לעלות עליה כלל ולא לקבל את מה שבמודע אנו משתוקקים לו. נסלח לעצמנו. כל זה לא שגוי. נסכים לקבל גם את זה ונסלול דרך לקבל יותר ויותר, כל יום ויום. ניפתח לאפשרות שמיום ליום אנו מוכנים לקבל יותר בלי להבין איך זה קורה ולו מתוך הבחירה והכוונה לזה.
לרובנו לא נעים לבקש בעוד שהיקום וכל האלמנטים בעלי התודעה ביקום מחכים שנבקש כדי להעניק לנו. "בקשו – ותקבלו" זו לא סתם קלישאה. מוכנות לקבל זה צד אחד של המטבע ומוכנות לבקש זה הצד השני. לכאורה יכולתי להחליף כאן את הסדר ולהתחיל עם "תבקשו". אז למה הוא בא אחרי מוכנות לקבל? כי אם אנו מבקשים בלי שאנו באמת מוכנים לקבל – האם נקבל? נתחיל להתאמן בלבקש. נקום בבוקר ונבקש משהו בלב או בקול עבור היום שלנו. "מממ… בוקר טוב יקום, אני מבקשת ומזמנת לי יום קליל וכייפי". נראה שאנו באים לזה בלב פתוח וסקרן, ללא מושקעות בתוצאה, מתוך הכרת תודה על הקיים ומוכנות להרחיב את החיים ולקבל עוד ונהיה בהכרת תודה על מה שזה יהיה כפי שזה יהיה – ונמשיך לבקש עוד.
בכל מקום בו החלטנו שנכשלנו או שזה לא הצליח ולא עבד לנו – חיסלנו את מה שכבר נוצר שלא בהכרח ראינו עדיין. אנחנו רוצים לטפח את הזרעים שאנו זורעים בשדה האפשרויות של החיים. אנו מטפחים אותם דרך אמון והכרה במה שיצרנו, גם אם אנו לא רואים זאת עדיין. הספק או הפחד שלפעמים צפים – אינם דוברי אמת ורק מסיחים אותנו מעצמנו, מהרגע הנוכחי ומלהיות יוצרים. מותר להם להיות. זה טבעי ואנושי. לא נתעלם רק נתבונן ונחזור לנתיב: "למרות הספק הזה – הנה יקום זה מה שאני בוחרת ומתכוונת לממש למרות הפחד הזה – הנה מה שאני בוחרת ומזמנת לעצמי". לא נברח ולא נילחם או נתעלם מהקולות, פשוט לא נתעסק איתם ונמשיך. עם הזמן, הם יפסיקו לצוף או פשוט יהיו הבהובים רחוקים בשדה שלנו, חסרי משמעות וכוח.
נאמין בעצמנו בלי להבין אפילו איך אנחנו עושים זאת וניתן למציאות לשקף את השינוי בקצב שלה. מדי יום אפשר לשאול: מה אני יכול/ה לעשות היום שיטפח את הבחירה שלי לכדי לבלוב? ונקלוט מה עולה או מה פתאום בא לנו לעשות באמצע היום. ונעקוב אחר האנרגיה וגם אם לא עולה כלום זה בסדר, גם זה כבר מהדהד ויוצק כוונה ביקום, לאפשר לבחירות שלנו ללבוש צורה מרגשת בחיים.
