מה זו טעות? מה הופך משהו להיות טעות? והאם זו בוודאות האמת?
האם טעות זה משהו מוחלט וחד משמעי או יחסי ותלוי בתפיסת המתבונן? על מה אנחנו מתבססים כשאנחנו מחליטים שטעינו? ואולי, זה רק מה שזה. לא טוב או רע, לא נכון או לא נכון, לא שגוי, חף מאשמה. הדבר היחיד שהופך משהו להיות טעות זו התווית ששמנו עליו, הפרשנות השיפוטית שלנו לזה.
"טעות" זו רק נקודת מבט, שיפוט, מסקנה, פרשנות של מיינד דואלי ותוצר לוואי של כל ההתניות והתבניות שאנו מחזיקים, במודע ובאופן לא מודע. נקודות מבט אפשר לשנות, והנוף מקומה 3 לא זהה לנוף מקומה 10,000. כשהתפיסה משתנה, כל תוצאה מפסיקה להיות טובה או רעה, הצלחה או כישלון, ומדד לערך העצמי שלנו. במקום זה, היא הופכת להיות פשוט תוצאה, שיכולה להיות הזמנה למודעות ודלת פתוחה לאפשרויות בחירה חדשות.
ומה קיבלנו מהתוצאה הזאת בדיוק כפי שהיא? אם לא היינו שופטים אותה כטעות – מה היינו יכולים לקבל ממנה? אולי ערך כלשהו, מודעות, מתנה חבויה שטרם גילינו ואפשר עכשיו לקלוט? דברים הם לא תמיד כפי שהם נראים למיינד ואולי אפילו תמיד לא, ויש דרך אחרת לראות הכל.
לא נדרש מאתנו לטפס במעלה הסולם כדי להגיע למעלה לקומה העליונה. מספיק להיפתח לאפשרות, שיש דרך אחרת לראות הכל, גם מתוך הבוץ. יש דרך אחרת לנכוח גם בתוך תסכול וחרטה ושיפוט עצמי, לא מתוך הזדהות עם הקולות, מחשבות ורגשות שכל זה מעלה, אלא מתוך כניסה פנימה לתוכנו, נשימה, אפשור לכל זה להיות כפי שזה ולו לרגע. לזכור שמחשבות ורגשות הם רק זה – מחשבות ורגשות ולא מדד מוחלט וחד משמעי לאמת ולעצמנו. יש אמת מעבר לאיך שזה מרגיש לי עכשיו, והיא לא דואלית, לא דיכוטומית וחופשיה משיפוט. בכל רגע יש לנו בחירה – מה לחשוב, איך להרגיש, איך לראות כל סיטואציה ולמה להאמין.
פעם ראיתי דברים אחרת. פעם התבוססתי בבוץ של אשמה וחרטה. לקח לי הרבה זמן לקלוט ולהפנים לעומק בתוכי, שאין דבר כזה טעות או כישלון, אלא אם כן החלטנו שכן. והמוכנות "להיכשל ולטעות" מוציאה אותנו לחופשי מהפחד שזה יקרה, מהלחץ להימנע מזה, ומתסכול וחרטה שצפים בנו, כשתוצאות אינן בהלימה לציפיות שיצאנו איתן לדרך.
זה כל כך טבעי ואנושי להתחרט, לפחד מטעויות, להשתוקק לעשות בחירות "נכונות" ולהימנע מהחלטות שגויות. כמה אנרגיה וזמן ומאמץ מושקעים בניסיון להבטיח תוצאה רצויה בעוד שבאופן פרדוקסלי, זה רק מסיח אותנו מהכוח והעוצמה שלנו והמסוגלות ליצור את מה שאנחנו רוצים. נתיב ההימנעות אינו חופף לנציב היצירה וההגשמה, הם רק הולכים ומתרחקים זה מזה ומסיטים אותנו מנוכחות ברגע, ותנועה קדימה מתוך הקשבה לאנרגיה ולמצפן התודעה הפנימי שלנו.
כל רשימה שאנו מחזיקים לגבי איך הדברים אמורים להיות, יוצרת אכזבה ותחושת כשלון בכל פעם שאנו סוטים ממנה. כל תוצאה שמתרחשת בשונה מאיך שציפינו והשתוקקנו שזה יהיה, יוצרת תכופות מסקנה שיפוטית על עצמנו. האמנם? מה אם אין בנו דבר לשפוט אותו והכל זה רק נקודות מבט? לבחירות ולפעולות שלנו יש השלכות זה נכון. אנחנו יכולים לשפוט את מה שנוצר על בסיס התפיסות והאמונות שלנו של טוב ורע, או – להכיר באנרגיה ובעוצמה שלנו כיוצרים, גם אם מה שיצא בפועל זו ערימת חרא גדולה. כן. גם זה מצריך הרבה יצירתיות ואנרגיה. במקום לשפוט את מה שנוצר, אפשר לבחור מחדש וליצור חדש. אם היינו מעלימים מהעולם הגדרות, ולא היו יותר הגדרות כלל, וכל דבר הוא רק מה שהוא – האם לטעויות יהיה קיום?
אנו נולדים למציאות שמטפחת שיפוטים וקוטביות במונחים של: נכון/לא נכון, טוב/רע. צודק/לא צודק. כבר בינקות אנו לומדים סוג של שכר ועונש בהתאם לעמידה שלנו בציפיות של אחרים ולו בהקשר של :"איך עושה פרה?" או "תהי ילדה טובה!" ולומדים שיש תשובה נכונה ולא נכונה ובהתאם לביצוע שלנו, יתכן שנקבל מחיאות כפיים וייתכן שנקבל פרצוף עקום או חוסר שביעות רצון במבט עיניים. על בסיס זה, כבר בגיל מאד צעיר נולד צורך מתמיד בחישובים מנטליים מפרכים לפני כל בחירה או פעולה שלנו, כדי להבטיח מראש ש "לא נטעה" ונזכה לפרס או תגמול רגשי במקום אכזבה. כל טעות שקנינו כאמיתית, כובלת אותנו לעבר ומסנדלת את התנועה שלנו קדימה. מולידה פחד לטעות שוב, פחד לבחור, לפעול ולהתקדם. עם הזמן נולדים חישובים, שיקולים, אלגוריתמים פנימיים, מחשבות טורדניות ומנגנוני הגנה מתוחכמים לא-מודעים, המגבילים את החופש שלנו לנוע וליצור את חיינו בקלילות.
כבר הרבה שנים שאין בי חרטה יותר או אשמה. אני בקבלה מלאה ובשלום עם העבר, שכבר אינו הסיפור שמגדיר אותי יותר. הוא פשוט – עבר. גם אם יצופו בי קולות של חרטה ואשמה, אני לא מאמינה להם יותר. אני יודעת שהם לא דוברי אמת. מה עושים כשזה קורה? נושמים. נוכחים בגוף. מתבוננים בשקט בחרטה שעולה, באכזבה שאולי נוכחת, בשיפוטים כאלו ואחרים והמחשבות שהם מולידים וככל שמסוגלים – מאפשרים לכל זה להיות בלי לברוח ובלי להילחם ברק נוכחים ונושמים: "אני מודעת לאכזבה. מותר לאכזבה הזאת להיות. זה בטוח להתבונן בה" – ולנשום. להיות בגוף. לא להיצמד אליה ולא להדוף אותה. לקלוט שהיא לא אני. אני לא אכזבה. אני מודעת לאכזבה וזה רק רגש. אנרגיה. שלא אומרת עלי כלום. ולנשום. זה מאפשר תנועה. זה משחרר את העוגן שלה בתוכנו. אפשר להיפתח לקבל מודעות וכל ערך שיש בתוצאה הקיימת עבורנו לשחרר אותה ולהמשיך קדימה. לנוע דרכה. זו רק התנסות. ועכשיו, אם אנחנו רוצים תוצאה אחרת, אפשר להתחיל בלבחור בה. לזמן אותה. להיפתח לאפשרות שאנו מסוגלים ליצור אותה ואנו בהחלט יכולים. נוכל לעשות זאת באופן מיטיב ומרגש ככל שנשחרר היצמדות לתוצאות ספציפיות ונאפשר את כל התוצאות האפשריות, בו בעת שאנו נעים בתוך נתיב מוכוון-מטרה.
כל בחירה יוצרת. יוצרת מציאות כלשהי. היא לא נכונה או לא נכונה. היא מה שהיא ואין בה דבר לשפוט אותו אלא רק לקבל מודעות וללמוד ממנו. גם אם מה שיצרנו מתוך הבחירות שלנו לא בדיוק יצא כפי שאנו רוצים, אפשר פשוט לבחור אחרת וליצור חדש, בלי לשפוט את הקיים שכבר נוצר כחיובי או שלילי ולהתחרט עליו. הכל בסדר כפי שזה.
האשמה שלוחשת באוזן אינה דוברת אמת, וגם לא החרטה שלוחשת באוזן השנייה. אפשר להאמין להן ואפשר שלא. יש לנו בחירה לאיזה קול להקשיב ולהאמין, אם לתת לו לחטוף אותנו לתוך הסיפור שהוא מספר, או להישאר בנוכחות ברגע ולהיפתח לאפשרות לראות מעבר לסיפור הזה, לראות אמת גבוהה יותר.
אולי נעשה תהליך קטן יחד?
נביא את תשומת הלב שלנו לגוף. ננשום. נהיה בגוף לאורך כל התרגיל. נאפשר לחרטה כלשהי לעלות. למשהו שאנו חושבים שהיה טעות. גם אם לא מבינים מה עולה ולא קופץ כלום למיינד – אנרגטית משהו עולה, לאו דווקא מהחיים האלה. בין אם מבינים מה עלה או לא – נתכוון לאנרגיה של זה. נהיה בגוף וננשום. וניתן לכל זה רשות להיות – "מותר לזה להיות. אני מאפשר.ת לזה להיות". נהיה בגוף וננשום. ניפתח לאפשרות של אך ורק התבוננות ונוכחות שקטה בזה, בלי הזדהות והצמדות. ניפתח לאפשרות לאפשר לזה לנוע, שאנו מסוגלים לזה בלי להבין איך ולו דרך התבוננות ונשימה – שמשחררות היצמדות לזה, מנתקות מזה, מאפשרות תנועה של זה. נאפשר לעצמנו חופש מהנטל הזה, כעונש ומשקולת שאנו מחזיקים. אין צורך בזה. מעולם לא היה. אנו ראויים לאושר ואהבה והערכה מעצם היותנו.
ואולי, נסכים לקבל את עצמנו כעת, כפי שאנחנו, עם כל הצבעים שלנו וכל הדברים שאנו אולי שופטים עדיין ומחרטים עליהם? אפילו אם זה רק ב- 1% כרגע, זה אחוז אחד יותר ממה שהיה קודם וזה מבורך. אפשר לטפח את זה מדי יום ולאפשר לזה לגדול.
נסכים ממש עכשיו לשחרר היאחזות בכל הסיפור הזה וכל מה שכובל אותנו אליו ונהיה לגמרי נוכחים בגוף ובנשימה.
העבר הוא רק עבר. הוא לא מגדיר אותנו. זה רק סיפור.
אז אם עכשיו הזמן לשחרר את החרטות וה- "טעויות לכאורה" שאנו עדיין מחזיקים? וזה מתחיל בהבעת כוונה: "אני מוכנה ומתכוונת לשחרר היצמדות לכל החרטות וה"טעויות" שאני מחזיק.ה" – נהיה בגוף וננשום. ניתן לאנרגיה הזו להתחיל לנוע. אין בך דבר שגוי ולשפוט אותו. כחלק מהאבולוציה התודעתית על פני האדמה אנו נעים דרך התנסויות. הן לא טובות או רעות. הן הזמנה לחזור הביתה לעצמנו האמיתי, לצאת לחופשי מהמיינד הדואלי ולהתהלך כאן עם גוף מתוך תודעת ההוויה, כאור שאנחנו. שנסיר את משקפי השיפוט מול כל מה שראינו כטעות, נוכל להתחיל לראות ולהיות האור שחבוי בפנים.
