פחד. מילה קטנה ועם זאת, כל כך משתקת. כשהפחד עולה זה מרגיש כבד. דחוס. משתק. משתלט. לא כיף בכלל. לפעמים, הוא ערמומי ומתעתע, נשאר סמוי מתחת לפני השטח, נסתר מעינינו ועם זאת, מנהל את הבחירות שלנו ואת מציאות חיינו. הוא לא דובר אמת מוחלטת ובכל זאת, נתפס כל כך אמיתי ומאיים, עד שבנוכחותו, אנו מתכווצים ונותנים לו את המנדט לשלוט בנו.
לפחד יש אינספור שמות, פרצופים, צבעים ומידות השפעה על הבחירות שמעצבות את חיינו. ממה אנחנו מפחדים? שלא יאהבו אותנו? שכן יאהבו אותנו? שניכשל או אולי דווקא שנצליח? משינוי? או מתקיעות והיעדר שינוי – ואולי משניהם בו זמנית? מלהיות עצמנו באותנטיות? מהמוות או מהחיים עצמם? מלאבד? מלהיות לבד? שלא יישאר כסף?
הפחדים שלנו מתבססים על מה מה שאנו מכירים במציאות כאפשרות. לפעמים הם אפילו הגיוניים ויש להן הוכחות וסימוכין לסיפור שהם לוחשים לנו באוזן. גם אם זאת אפשרות מציאותית, לא אומר שזו מציאות וודאית שהולכת להתרחש. ככל שאנו עסוקים בהימנעות ממנה, אנחנו לא מושקעים ביצירה של מציאות שונה ממנה. באופן פרקודסלי, דווקא המוכנות לקבל את התסריט של הפחד כאפשרות מבלי להילחם בו, מוציאה אותנו לחופשי מהצורך לברוח או להילחם ועכשיו, יש לנו אנרגיה מחוללת ויוצרת זמינה, ותשומת לב שאפשר לשים על יצירת עתיד אחר מזה.
כשהפחד מנהל אותנו, באופן מאד טבעי ואנושי כחלק מצורך קיומי לשרוד, אנו עולים על נתיב של הימנעות. עושים כל מה שאפשר כדי להימנע, להדוף, לברוח או להילחם בתסריט הלא-רצוי הזה. פעם ראיתי את זה כמו מזלג של שני נתיבים. הדרך האחת, ייצגה נתיב לא רצוי אל עבר מושא הפחד. זה הנתיב שאנו צועדים בו כשהפחד שולט בנו, מנסים בכל הכוח להדוף את מה שאנו לא רוצים שיקרה. כמה אנרגיה ומאמץ זה מצריך? המון. הדרך השנייה, שפונה לכיוון אחר לגמרי, מובילה אל עבר החיים שאנו כן רוצים. הנתיב שלה הוא נתיב אחר. כזה של אור ושמחה. בתוך תוכנו, זה הנתיב שאנו רוצים ללכת בו. גם הדרך עצמה, מלאה בדברים טובים ולא רק היעד עצמו. הוא מאד שונה באנרגיה שלו מהנתיב הקודם. זו טעות לחשוב שנדרש ללכת בנתיב הראשון ולמנוע את תסריט הפחד, כדי לדלג אל השני. זה לא באמת עובד וגם לא נדרש. זו אחת ההשתלות במיינד שהפחד יוצר. לא להאמין לזה.
לא נדרש פתרון לפחד או אומץ – כדי להגשים אחרת.
כשהפחד מנהל אותנו, הוא משאיר אותנו בנתיב ההימנעות. זה לא נתיב של חוללות ויצירה והגשמה של מה שאנחנו רוצים. ככל שאנו נוכחים בו יותר הוא אוחז בנו יותר (ואנחנו בו). הפחד בעצם מסיח אותנו מבחירה ביעד הרצוי, מלעלות על הנתיב שאכן יכול להוביל לשם ולחולל וליצור את החיים שאנו רוצים. כשאנו נמנעים אנו לא יוצרים את מה שאנו באמת רוצים. כשאנו מוכנים לקבל את התסריט המפחיד כאפשרות ממשית ובד בבד, מוותרים על המאבק בזה – אין זה אומר שאנו מסכימים שזו תהיה מציאות חיינו. זה אומר, שעכשיו, אין צורך להילחם ולהימנע יותר ואפשר לתעל את כל תשומת הלב והאנרגיה שלנו ליצור אחרת. לעלות על נתיב חדש. לא נדרש למגר את הפחדים שלנו או לחכות לאומץ בשביל זה.
יש לנו בחירה בכל רגע ורגע מה להיות. מה ליצור. מה לממש בחיים. אין במציאות הפיזית דבר חזק יותר מכוח הבורא בתוכנו, בטח לא הפחד שאולי נראה ומרגיש כזה, בעוד שאין בו כוח אמיתי והוא רק מסיח מעצמנו ומהכוח שלנו ליצור מציאות.
שנים רבות ראיתי את הפחד כדובר אמת וחזק יותר ממני. נתתי לו לנהל אותי ולהשאיר אותי קטנה באזור הבטוח שלי, עד שיום אחד אמרתי די! בחרתי אחרת ועליתי על נתיב חדש. כל עוד הפחד ניהל אותי, חיי היו ביצה טובענית של קשיים ואתגרים. כל עוד הפכתי אותו לאימתני, לא ראיתי ולא הכרתי בעצמי האמיתי, בעצמנו האמיתי, ובכך שדבר אינו באמת חזק מאתנו ומגביל אותנו, אלא אם כן נאמין בכך וניתן לו את הכוח לזה. אם הייתי שואלת אותך כעת את השאלה הבאה: אם הכל אפשרי, ודבר אינו מפחיד אותך, מה היית רוצה ליצור כעתיד, לזמן לחיים שלך? מה היית עונה לי? האם בחרת בזה עד כה, או פחדת?
קודם כל – מותר להרגיש פחד. זה טבעי ואנושי. הוא לא מה שעוצר אותנו במקום, אלא זו ההיאחזות שלנו בו שמשתקת. זו לא היאחזות מודעת אקטיבית, הרי אנחנו לא יושבים בבוקר על כוס קפה ומחפשים פחדים להיאחז בהם. באופן לא מודע, אנחנו מחזיקים בפחדים ונאחזים בפחדים אפילו ידועים, ולו דרך ניסיונות המילוט מהם שפועלים ההפך ממה שאנו חושבים.
מה אם הבחירה שלנו ממש עכשיו כבר זורעת אפשרות למציאות חדשה? אומרת ליקום שזה העתיד שאנו מבקשים ליצור ומתניעה מהלך אנרגטי יקומי שיתמוך במימוש של בחירה זו, מיצירה אנרגטית להגשמה עם ביטוי גלוי ומוחשי במציאות?
הפחד מסיח אותנו מהכרה במי שאנחנו ומשאיר אותנו שבויים בהנחה שגויה, שהחיים פשוט קורים לנו ואין לנו שליטה. האמנם? הפחד מייצר הימנעות מבחירה בעוד שבחירה – זה הצעד הראשון ביצירת מציאות. ככל שאנו מפחדים יותר, אנו בוחרים פחות, יוצרים פחות – מתוך מודעות. במקום זה, נמנעים מלבחור, נמנעים להתקדם, נמנעים ליצור חיים ולהיות נוכחים בהם, ולו כדי להישאר באזור הנוחות המוגן והבטוח, שהפחד שכנע אותנו להאמין שיש לשמר. אולי חם ונעים שם מתחת השמיכה אבל לרוב אלו לא החיים שאנחנו באמת רוצים.
הפחדים והדאגות שלנו לא מנותקים מהמציאות. הם אמנם יכולים להיות לא הגיוניים אבל גם הרבה מהם מאד הגיוניים ומתבססים על העבר שלנו, על דברים שפגשנו בחיים אלו אחרים או היינו עדים להם במציאות. לכן, כשהקולות הללו עולים, מאד קל להישאב לפטפטת שלהם ולדחיסות הרגשית שבאה איתם ולהאמין להם. הם בהחלט מייצגים אפשרות אמיתית. אז אנחנו לא מבטלים אותם בתואנה שהכל שטויות. אנחנו נושמים. לא נצמדים. בוחרים מחדש. נפתחים לאפשרויות חדשות. ופועלים באומץ מתוך מודעות.
באופן טבעי ואנושי, כשאנו מפחדים או דואגים, המיינד מתחיל לחפש פתרונות לפחדים ולדאגות ורמת הסטרס עולה. מותר לדאוג. זה טבעי ואנושי. ועם זאת, מה עוד אפשרי? כשאנו דואגים, נוצר סטרס בכל רמות הקיום של העצמי, בכל הרבדים שלנו: פיזית, רגשית, מנטלי ורוחנית. סטרס זה אחד הגורמים העיקריים להיחלשות של מערכת החיסון ופגיעה ביכולת הריפוי והתפקוד של הגוף הפיזי. כשהגוף בסטרס, כל האנרגיה והמשאבים הולכים להישרדות במקום לתחזוקה שוטפת ותפקוד מיטבי.
