איך זה יכול להיות שזה שוב קורה לי? כבר טיפלתי בזה!

למה זה מרגיש לי שחזרתי 100 שנה אחורה?

אני כבר לא אמורה להרגיש ככה!

תהליך של התפתחות עצמית והרחבת מודעות לא מבטיח שהכל יהיה קל. כחלק מהתהליך, צפים ועולים דברים למודעות שלנו. זה לא תמיד פשוט לראות אותם ולטפל בהם, מבלי לקחת ללב את עצם קיומם. ככל שמתקדמים במסע, מתרבות הציפיות לא לפגוש יותר אתגרים ולפחות לא כאלו שיערערו אותנו ואז, כשזה כן קורה, זה יכול להיות מאד מתסכל. חשוב לזכור שזה לא אומר עלינו שום דבר רע. זה לא מעיד על הדרך שעברנו כ-לא מספיק טובה. בדיוק ההפך. כל הדרך שעברנו הביאה אותנו לרגע הזה. להגיע עמוק יותר, להציף את הדבר הזה, לראות אותו ולשנות אותו. לא משנה איזו צורה זה לובש – קושי פיזי, רגשי, מנטלי, בחיים, עם כסף, מערכת יחסים, דפוס ישן ש-"כאילו חזר". לא משנה. ככל שלא נשפוט את זה, ונסכים לראות בזה הזמנה למודעות וצמיחה, נוכל לנוע דרך זה ביתר קלות ולקבל  מזה ערך עצום.

דברים יושבים בשכבות בתוך הרובד הלא מודע שלנו. כשאנו מתחילים לנקות ולרפא את הבונקר הזה, לפעמים נשארות שכבות עמוקות שמבקשות ריפוי ואהבה. עצם זה שהן צפות והופכות גלויות, זה מבורך, גם אם זה לא נעים. קודם זה ניהל אותנו מאחורי הקלעים, ועכשיו זה נוכח וגלוי. איך נטפל במה שאנו לא מודעים לקיומו? ככל שנהיה בתגובתיות לזה, בשיפוט, בבאסה, בהלקאה עצמית, אכזבה וכדומה – אנו קוברים את זה מחדש ומבטיחים שנפגוש את ההשלכות של זה על החיים במקום את הדבר עצמו, שאם היינו מאפשרים אותו ומעניקים לו חמלה ואהבה, היה אפילו מרפא אותו באופן שלם.

לפעמים, מה שצף זה משהו מאד עמוק שטרם גילינו. שכבה מאד עמוקה שעד כה טיפלנו רק ברובד שטחי חיצוני שלה. גם במקרה זה, ההשקעה ששמנו על זה עד כה הייתה מבורכת, וסללה את הדרך להגיע עמוק יותר. זה לא היה מתאפשר אחרת. לפעמים, מה שצף זה רק אבק ורוב הלכלוך הקשה כבר פינינו. קצת כמו שמטאטאים בית, גורפים את הלכלוך לפח אבל אולי נשאר קצת אבק פה ושם. אז מה? הוא לא מגדיר אותנו כמו גם הזבל שזרקנו. מה יותר משמעותי – האבק הסמוי או הבית היפה שלנו? על מה נשים תשומת לב? ואם כבר אנחנו מדברים על לטאטא בית, פעם אחת לא מספיקה לכל החיים, נכון? גם לא עשר.

מודעות – האם זה אומר שהכל יהיה עכשיו קל? לא בהכרח. האם מודעות היא המפתח לקלות בחיים? מה זה מודעות בכלל?

מיינד לא דואלי זה משהו לא הגיוני למיינד האנושי. בעולם שבו אין דואליות, אז גם לא יתקיימו תוויות של: זה קל, זה קשה. זה טוב, זה רע. וזה לא פשוט לתפוס את זה מתוך קיום במישור הפיזי כבני אנוש. דיכוטומיה ודואליות זה משהו שגדלנו עליו. זה נותן סדר, צורה ומסגרת לקיום האנושי במישור הפיזי. לוותר על זה יכול להיות מפחיד ואפילו בלתי נתפס כאפשרות. מי נהיה בלי זה? אז לא נדרש לוותר על כלום. בטח לא על המוכר והבטוח. בתוך תפיסת המציאות הקיימת, להתחיל לטפח ולאפשר דו-קיום ואפילו אחווה בין האנושי והרוחני – זה בעיני המפתח. ללמוד לנווט בתוך תהליך האבולוציה שלנו עם רגליים על הקרקע בתוך מציאות דואליות מתוך תודעת ההוויה. בתוך הספייס האינסופי של התודעה, מותר לכל דבר להתקיים כפי שהוא ואנו לומדים לא להיצמד לדבר. האם זה מודעות? אולי זה יותר מצב הוויה מתוך תודעה אינסופית שהכל מוכל בה בתנועה, באיזון והרמוניה. כמה שקט יש בזה. עוד על זה במאמר נוסף כאן>

מודעות, זה לא תמיד קל ונוח. וגם החיים, זה לא תמיד קשתות בענן ומרשמלו וורוד. ככל שמרחיבים מודעות, רואים יותר, קולטים יותר, ולא תמיד אוהבים את מה שרואים. הרחבת מודעות שלא נעשית בהלימה להרחבת אפשור להיות במודעות כזאת, שלא נעשית לצד ניקוי שיפוטים ומיינד – יכולה ליצור פער מאד גדול בין האנושי והרוחני ולערער את יסודות הבניין של החיים. ואז, אפילו מתערערים יותר מאשר פעם, כי המגדל עלה גבוה אבל הבסיס לא מספיק חזק ולא מצליח להחזיק אותו. אחד הדברים שאני מקפידה עליהם בקורסים ותהליכים התפתחות אישיים, זה קודם כל ללמוד לטפח יסודות איתנים, ואז להתחיל לבנות עוד קומות. כשאנו ממהרים לעוף מבלי שהשקענו באלמנט האדמה, לא מתאפשר איזון בין שמים וארץ בתוכנו ותהליך ההתפתחות האישי עלול להיות מאתגר, בפרט ככל שנמשיך באופן הזה ורק נגדיל את הפער.

כשאנו נופלים לבור בדרך, באופן מאד טבעי ואנושי יכול לעלות ספק עצמי. ספק שמערער על הדרך, על הכלים שיש לנו. אולי הכל שטויות. הכיווץ הזה שהוא עושה מעיד על חוסר האמת שבו. מותר לו להיות, פשוט לא להאמין לו.

לפעמים אנחנו מתרחבים מעבר לאזור הנוחות שלנו וזה יכול להיות מבהיל. כשזה קורה, באופן לא מודע אנחנו מוצאים את הדרך לבעוט בעצמנו חזרה פנימה. לא תמיד זה מתרחש בצורה גלויה שאנו מודעים לה. לרוב זה מתרחש מתחת להכרה הערה שלנו ואז הנפילה יותר כואבת. זה יכול להתבטא למשל כהצלחה מסחררת למשהו מקצועי ואז בום. כלום. או חוויה כמו כישלון. בעברי, המצאתי מנגנון יצירתי משוכלל כדי לבעוט בעצמי למקום מוכר. במודע לא רציתי להיום שם יותר אבל כל עוד בתת מודע זה נרשם כמועדף יותר, שומר עלי ומתגמל – אז קדימה לחבל. כשזה קורה, זה יכול להרגיש כאילו חזרנו 100 שנה אחורה כי לרוב בעיטה כזו מצריכה המון אנרגיה והיא כואבת. חשוב לזכור שאם הצלחנו לעשות זאת, זה אומר שאנחנו סופר-יצירתיים ועוצמתיים ובכל רגע אפשר לבטל את זה, לאפשר התרחבות מחודשת, ולהתיידד עם השינוי בקצב שלנו.

אז החיים לא תמיד דבש. יש אמירה כזאת. מיינד לא דואלי לא מחפש את הדבש או נמנע מה-לא-דבש. הוא פשוט נוכח, מאפשר לדברים להיות ומתוך האיפשור הלא-שיפוטי הזה – יוצר את החיים שרוצה. מאד טבעי לרצות שהכל יהיה רק מדהים כל הזמן אבל זה לא תמיד כזה, גם לאנשים מודעים בתהליך התפתחות וצמיחה. עליות וירידות זה חלק מהחיים, קצת כמו גאות ושפל. גם בים יש גלים.

מעבר לדואליות, הירוק אינו טוב יותר מהצהוב, הוא פשוט אחר. כל חוויה היא פשוט התנסות לעבור דרכה. אפשרות שיכולה להיות מתנה עבורנו. הזמנה לתרגל נוכחות והתבוננות, ולפעול אם נדרש, מתוך מודעות. זה מאד שונה מתגובה אוטומטית. יש מתנה מאד גדולה במוכנות לנכוח בכל סיטואציה, מבלי לייחס לה משמעות גדולה או גורלית, או כזו שמערערת על הערך העצמי. לנשום בזה, להתבונן בזה, להתבונן בתוכנו מול זה, ולנוע דרך זה בקצב שלנו. אין צורך לשים על זה הגדרות, פרשנות או משמעויות, בדיוק ההפך. זה רק תוקע אותנו ואת האנרגיה. אם יש כאן מודעות לקבל – אפשר להיפתח לקבל אותה בלי לעצור ולנסות להבין בשכל, בלי לחפש מסרים נסתרים. מודעות זו אנרגיה לא תשובה קוגניטיבית. לאפשר אותה בקצב שלנו ולהמשיך בדרך. לאן אנחנו הולכים? פשוט להמשיך.

שלום פנימי מתחיל בבחירה. זה לא רגש תלוי נסיבות אלא מצב הוויה לטפח אותו וכולנו יכולים. כששלום פנימי הוא מצב הוויה, אז כל רגש מעיק שיצוף בתוכו לא יערער עליו. אני חושבת ששווה להשקיע בזה.

תודה שהיית איתי. מקווה שנתרמת. אשמח לשמוע. מעבר למאמר אשמח מאד לסייע אישית, בין אם בטיפול או הדרכה או לימוד כלים לדרך. זכות בשבילי. אפשר ליצור קשר לתיאום שיחה כאן>

באהבה, טליה