הטבע האנושי מול הטבע הרוחני
מה עושים עם הפער הזה?
בין 1: הטבע הרוחני שלנו, וכל עולם המושגים של: התעלות, בליס, תדר גבוה, הוויות אור, שדה קוונטי, שפע אינסופי, אפשרויות בלתי מוגבלות, ניצוץ אלוהי, אושר עילאי, קסמים, ניסים וכדומה.
לבין 2: הטבע האנושי. גוף פיזי. מציאות פיזית, ובתוך זה: שמחה, עצב, צחוק, בכי, כעס, תסכול, יום הולדת, שוקולד, אושר, אהבה, בדידות, פקקים, דאגות, סטרס, כאבי בטן, פלוצים, משכנתא, כאוס, הכרת תודה, מחסור, אנשים מגניבים, אנשים מעצבנים, הצלחות, כישלונות, בוס על הראש, הנאה, חוסר סיפוק, דרמות, שיפוט, אגו, נדיבות, קנאה, וכדומה.
איך מיישבים את זה? או שלא?
הרבה שנים האמנתי שאני רק גוף. שהחיים קשים באופן מוחלט – היו קשים, הינם קשים וימשיכו להיות כך. האמנתי שאין לי שליטה על כלום. לא ראיתי אור בקצה המנהרה והתמקדתי בהישרדות. התפיסה הזו של עצמי ושל המציאות הולידה כאב גדול יותר מזה שהתבססה עליו, והדפה ממני והלאה כל אפשרות לחוות את החיים אחרת.
כשיצאתי למסע תודעתי יזום, לחזור הביתה לעצמי, ראיתי איך היה לזה תהודה של ריפוי בכל הרבדים. ראיתי את השינוי מתרחש מבפנים – החוצה, ראיתי הלכה למעשה את המציאות החיצונית שלי משתנה ככל שהשתניתי מבפנים. התחלתי לקלוט שאני לא רק גוף, שאני לא רק מה שאני רואה במראה וגם המציאות שהעיניים רואות, אינה משקפת אמת מוחלטת אלא יחסית בלבד, דרך הפילטרים של המיינד. התחלתי לקלוט באופן חווייתי ישיר, שבעודי עם גוף במציאות הזאת כ-טליה פרנקל, אני משהו הרבה יותר גדול מזה, כולנו והטבע הרוחני שלנו, הוויה והתודעה שאנחנו – אין לה גבול ואין דבר במציאות הפיזית שהנו באמת חזק ממנה.
הריפוי והטרנספורמציה התודעתית שעברתי, יצרו שינוי עצום בכל היבטי חיי ובתוכי. עם זאת, עדיין חוויתי פער גדול, בין מה שהאמנתי שהנני ושאפשרי, לבין מה שחוויתי בפועל ביומיום של החיים. כל כך השתוקקתי שהחיים ישקפו באופן קבוע ומתמשך את הטבע האלוהי שלי, שזכיתי לחוות באינספור חוויות מדיטטיביות ואחרות. איפה האור? איפה הנשימה שנעתקת מרוב התפעמות? למה זה לא כל הזמן כזה? למה זה רק מבליח פה ושם ובין לבין זה עדיין מרגיש לפעמים – חרא?
ככל שהזהות העצמית שלי הפכה להיות יותר מזוהה עם הטבע הרוחני שלי, מצד אחד חוויתי יותר רגעים של אושר ומצד שני, היה עולה בי שיפוט עצמי ותסכול רב ברגעים בהם הרגשתי אחרת, כאילו זה כבר לא אמור להיות ולהרגיש כך יותר. רגעים בהם הרגשתי מדוכדכת, לחוצה, כואבת, כועסת, ראיתי כביטוי לכך שאני לא באמת נוכחת שם כ-"עצמי האמיתי", שעלי לטפל בזה. היו בי ציפיות לחוויית חיים אחרת, בהם אני כבר לא אמורה לפגוש אתגרים משמעותיים או מצבים שמעוררים תגובתיות רגשית, וכל הזמן ניסיתי לפתור את זה והרגשתי לא בסדר.
הפער הזה, שניסיתי ליישב, הוליד כאב חדש. עמוק. כאב של: מה לא בסדר בי? למה אני לא מצליחה לחיות מתוך כל מה שאני יודעת? איך זה יכול להיות, שלמרות כל העבודה שעשיתי והתהליך שעברתי, וההתעוררות למהות האמיתית שלי – אני עדיין פוגשת קושי ואתגרים? איך זה יכול להיות שאני שוב בסיפור הזה שחשבתי שכבר טיפלתי בו? איך זה יכול להיות שזה שוב קורה? מה לא בסדר בי? what's wrong with me? לא באמת שאלתי. יותר נכון הפכתי את כל זה למסקנות ושיפוטים שהפכו להיות הבסיס עליו עמדתי, בעודי מנסה להיזכר בטבע הרוחני שלי ולדלג אליו מתוך הבוץ. לא ממש עבד לי.
אני כבר לא שם. ואף אחד מאתנו לא חייב להיות שם ועם זאת, מותר להיות שם. וגם בתוך ה-"שם" הזה, יכול להיות שלום. יכולה להיות נשימה. יכולה להיות קבלה. יכול להיות אפשור לכל הקולות להיות כפי שהם, ורק להתבונן בהם מבלי להזדהות איתם. אפשר לנכוח בכל דבר שעולה בנו מתוך אדיבות, רכות, חמלה ואהבה, ברמה ששום דבר, לא ישלוט בנו יותר ויסיח אותנו מהאמת.
זה המקום בו אני נמצאת היום. מרחב בו מותר הכל, רוחני ואנושי כאחד שאינם נפרדים. תודעה שמזמינה אותנו לשחרר את הדואליות של המיינד ושל המציאות הפיזית ולאפשר לכל דבר להיות כפי שהוא ללא תוויות. מרחב בו אין דבר לשפוט בנו ובחיים שלנו. מרחב בו אפשר להכיר תודה על כל דבר, כהתנסות לעבור דרכה, כחלק מהאבולוציה התודעתית הפלנטרית שכולנו לוקחים חלק בה, הן ברמת המיקרוקוסמוס של החיים שלנו והן ברמה גלובלית של האנושות כולה. וזה לא פשוט. התרגלנו לתייג, להגדיר, להבחין, לאפיין, לשפוט, להזדהות ולהתבלבל בין האשליה לאמת וכעת, מתוך המטרקיס והכאוס, עלינו לפלס דרך אל האמת והשלום שבתוכנו. זה תהליך. תהליך של התאוררות אל האור שאנחנו בתוך מרק של דואליות ודיכוטומיות וכל שלמדנו במציאות הפיזית של גלגולי החיים. תהליך השלמה של שכבות הנפרדות ששמנו על עצמנו באופן לא מודע, ועכשיו – איפה האור? חבוי ומוסתר, אבל קיים, וכל התשובות בתוכו בתוכנו, בכל אחד ואחת מאתנו. המיינד שמבקש לגשר את הפער בין האנושי והרוחני עדיין שבוי בתוך תפיסה דואלית. וזה בסדר. זה טבעי ואנושי. תודעת אחדות אינה מפרידה, מבחינה, משווה, מתייגת או מנסה לגשר על פערים מבוססי שיפוט, אלא, פשוט מאפשרת לכל דבר להיות, לנוע, לרטוט כפי שהוא, ללא היצמדות בדבר.
בתוך כל מחשבה, כל רגש, כל חוויה וכל נסיבות חיים – אני נושמת ומאפשרת. נותנת רשות לכל מחשבה להיות. לכל רגש להיות. לכל דבר להיות. בתוך זה – נוכחת. בתוך זה – יוצרת. מתוך זה – יוצרת. מתוך שיפוט קשה מאד ליצור שינוי ולראות דברים אחרת. מתוך מלחמה קשה מאד לראות אפשרויות אחרות. המאבק לא באמת סולל את הדרך לשלום אלא רק מסיח ממנו. שלום זה לא משהו ליצור ולא משהו להרגיש, אלא מצב הוויה להיות, שיכול להיות נוכח גם בעיצומו של כאוס. אפשר לעמוד בתוך האיכסה ובו בעת להיות בשלום. לחוות אתגר מאד לא נוח ובו בעת כמו לצפות בזה מהצד ברוגע וביטחון ולדעת שהכל בסדר. למדנו לברוח מהלא-נוח של המציאות כי אי נוחות זה משהו שאנו מעדיפים להימנע ממנו. ברור. למה זה לא נוח? כי ככה זה מוגדר במציאות או בתכנות שלנו. זה מה שזה. ולמרות שאני יודעת את זה בכל היותי אני גם יודעת שגם לי יש רשימה של דברים שממש לא בא לי לחוות ושאינני משוחררת לחלוטין מכל אותן תוויות וזה בסדר. אני לא מתיימרת להיות בהארה מוחלטת. אני כן מושקעת בהתפתחות תודעתית ובתרגול מתמשך של נוכחות ברגע והרפיה מכל דואליות תפיסתית. זה מבורך וכל כך שווה להשקיע בזה.
כל דבר אפשר לחוות אחרת, כלומדים לנכוח ברגע כצופים-מתבוננים, בתוך הגוף עם הנשימה, מתוך אפשור אי שיפוטי וללא הצמדות לדבר. דרך המוכנות לתת לכל דבר להיות כפי שהוא, מתוך המוכנות לוותר על הדחף המיידי לפתור לתקן לרפא לשנות לפעול לעשות…מתאפשרת תנועה. אנרגיה שואפת לנוע מטבעה. יש המון עוצמה בוויתור על המאבק ובמקומו בחירה בנוכחות, התבוננות, אפשור, נשימה. אפשור אינו אומר כניעה. אינו אומר לא לעשות דבר. בתוך זה מגלים, שמעולם לא היה במה להילחם או צורך אמיתי בזה. השקט נוכח בתוך הרעש. האור נוכח בתוך היעדרו שלכאורה. השלום כבר כאן ואין צורך להילחם עליו או בו, אין צורך לחפש אותו או להעלים את הכאוס בשביל למצוא אותו. הוא כבר כאן. בתוך כל שישנו ובתוכנו. גם בתוך כל מה שדחוס ואינטנסיבי שנתפס כה מנוגד לו, כן, הוא גם בתוכו. הטבע האלוהי כאן, מאוחד עם הטבע האנושי, בשלמות והשלום נוכח באחדות הזו ובכל היבט שלה, רוחני ואנושי כאחד. השיפוט לא מאפשר לראות זאת. המיינד מסרב להאמין לזה וזה אכן לא הגיוני, שבתוך הכאוס מתקיים אי של שקט ושלום. זה אכן לא הגיוני, שהאי הזה הוא בעצם אינסופי, בעוד הכאוס שמרגיש כה גדול וחזק לעומתו, בעצם רק נקודה קטנה חסרת משמעות בתוך השלום ומוכל בתוכו.
אז אולי, זה לא על להכניס את הרוח לחומר, אלא על לוותר על תפיסת הנפרדות ביניהם. אולי, זה לא על לבטל את הטבע האנושי ולהילחם בו, במטרה לחיות רק מתוך הטבע האלוהי שלנו. אולי זה לא על לצמצם את הפער ולהילחם בו בכל פעם שנדמה שהוא נוכח אלא על לקלוט שזאת רק אשליה של מיינד שחושב דואלית ולא ביטוי של אמת.
זו הזמנה לאפשר קיום מתוך הטבע האלוהי והטבע האנושי כאחד, באחווה. כשאנו כועסים, אנו לא מפסיקים להיות במהות שלנו כהוויות. כשאנו עוברים חוויה מיסטית מפעימה, או חווים התעלות בתדר ומסע אסטרלי מרטיט חושים, עדיין יש לנו גוף פיזי ושדה אנרגטי של גופים מעודנים, שאולי מחזיקים בכל מני כאבים ישנים וטראומות, ואף חולפות דרכו אנרגיות מגוונות שיש בעולם. הגוף עדיין קיים בתוך עולם פיזי שבתוכו כל הזמן אנרגיה נמצאת בתנועה. תדרים ואנרגיות, הרוטטות בתדר גבוה ובו בעת אנרגיות דחוסות, קוטביות, שיפוטיות. הן לא טובות או רעות. הן מה שהן. הכל נע במישור הקיום ונע דרך גופים ונע דרך הוויות – שגופים וכל שהינו פיזי נמצא בתוך המרק הזה. כל שעלינו לעשות זה לאפשר את התנועה ולהפסיק להילחם בה. להיפתח לאפשרות להיות הטיפה בים והאוקיינוס כולו בו בעת.
המלחמה מעגנת בתוכנו את כל שאנו נלחמים בו ומצדיקה את התפיסה הרווחת במציאות כ-אני וכ-חיים. כשמאמצים אותה, התנועה נעצרת. זה קצת כמו ללחוץ על השלט, להקפיא את הסרט על המסך, ולהמשיך לשבת מולו מתוסכלים שנעצר ולמה הוא לא ממשיך ומה עושים עכשיו. זה בידיים שלנו. תרתי משמע.
הדואליות הקיימת בעולם הפיזי הולכת יד ביד עם דואליות הקיימת בתוכנו. שנים נלחמתי בה וניסיתי לגרום לאחת להיעלם ולהישאר רק עם זו שהעדפתי כטובה יותר. ואני קולטת כעת, את מידת האנטגוניזם והתנגדויות הקיימות כלפי עולם הרוח והתודעה, לא רק בקרב אלו התופסים אותן כהזויות אלא גם בקרב המאמינים, שמתוסכלים מהפער הזה שהינם חווים. כמה אנחנו מטפחים באופן לא מודע יחסי אהבה-שנאה עם תורות, שיטות, כלים טיפוליים, מורים רוחניים שמבטיחים הבטחות וכועסים למה זה לא עובד לנו?
אז נכון שיש פה לאן להתרחב בדיון על זה. כאן אני מביאה רק היבט מסוים של זה, כהזמנה להתבוננות ולהיות בשאלה.
האם אפשר להפסיק לחוות את הטבע האנושי לחלוטין בעודנו כאן עם גוף? לא נראה לי. האם אפשר לחוות את הקיום הפיזי אך ורק כהוויה חסרת גוף? כן, אבל זו חוויה אחרת – האם אפשר לאכול גלידה בלי גוף? האם אפשר לעשות אהבה בלי גוף? האם אפשר לצעוק על מי שחתך אותנו בכביש בלי גוף?
אז אולי נזכור שבחרנו לבוא לחיים האלו עם גוף! ולא רק זה, בחרנו בגוף הזה ספציפית. מעניין מה ידענו כשבחרנו בו? מה ביקשנו להתנסות ולחוות, להיות ולעשות באמצעותו? ומה נוכל לבחור כעת? אולי משהו אחר? כי, מותר. יש לנו בחירה חופשית גם כאן וגם עכשיו. ברגע זה ממש ובכל רגע.
בתוך כל זה, יכול להיות שלום. שלום שהינו בלתי תלוי בנסיבות חיים שישתנו קודם. שלום שאינו מצריך לבטל ולמגר את הטבע האנושי אלא מתקיים גם בתוכו וגם בתוך תוכה של ביצה טובענית. שלום שאיננו נפרד מאתנו והינו מצב הוויה אפשרי להיות בו בגוף בכל רגע בכל מצב. זה משהו ללמוד לטפח אותו וזה חלק אינטגרלי ומהותי בעיני בקורסי רייקי אוסואי אצלי במרחב.
כשמוותרים על המלחמה בין הטבע האלוהי והטבע האנושי מבינים שמעולם לא היה בה צורך. השלום כבר קיים. הוא קיים בכל. בטבע האנושי והאלוהי כאחד. קיים בפער ביניהם שלא באמת קיים אלא רק הרגיש כך, מתוך תפיסה דיכוטומית מתעתעת שיש הפרדה.
אז אולי השאלה הנכונה היא לא איך ליישב את הפער, אלא איך לחיות בשלום, באיזון, הרמוניה ושלמות בכל הרבדים, כעצמי האמיתי עם גוף בעולם הפיזי?
שאלה מתבקשת בשלב זה באופן מאד טבעי למיינד שלנו היא: אבל איך עושים את זה?
אין לי תשובה אחת לזה. יש רבות. מערכת רייקי אוסואי מאפשרת לנו מרחב תומך לזה. ככלל, רצוי מאד לטפח חיבור לאדמה, בסיס איתן של מסוגלות לנכוח ברגע ללא הסחות של המיינד. ללמוד לנשום באמת בנוכחות בגוף. לתרגל מתן רשות לכל דבר להיות כפי שהוא, בלי הצמדות בדבר ובלי אוטומט תגובתי של לברוח או להילחם, לפעול ולשנות. קצת כמו ללכת למכון כושר תודעתי שבו אנו לומדים לטפח את שריר השלום הפנימי שמתחיל להיות מצב הוויה מתמשך או כזה שאפשר לחזור אליו במהירות בכל מצב ופשוט להיות בו, גם כשסוער בחוץ. זה אפשרי. זה מצריך תרגול כדי להפוך זאת להיות מצב טבעי לחיות מתוכו. אני מדברת על זה הרבה בקורסים.
כרגע, אני מציעה רק לנשום בתוך ומול כל דבר. מול כל דבר שחושבים, מרגישים, חווים, פוגשים. רק לנשום. להיות בתוך הגוף ולנשום. לאפשר תנועה. לאפשר לשלום להראות את עצמו וכמה הוא נוכח בכל. לא להילחם, לא להתנגד. לתת רשות לכל מחשבה ורגש להיות. ולנשום. מותר הכל. מותר הכל. מותר הכל. זה לא אומר עלינו כלום. זה לא שגוי. זה לא משהו לשפוט אותו. מותר הכל. אנחנו לא מפסיקים להיות מי שאנחנו במהות בגלל הכעס הזה עכשיו. אין בזה דבר לשפוט אותו. אין בנו דבר לשפוט אותו. אין בנו דבר שגוי. הכל בסדר בי. הכל בסדר בך. There is nothing wrong with you. אולי נאמר זו לעצמנו עכשיו כמה פעמים ברצף? וננשום תוך כדי. ונפנים את זה. ונבחר לזכור את זה.
There is nothing wromg with me
ועל כל הפעמים שחשבנו והרגשנו אחרת, אפשר לסלוח כעת. אני מצטער.ת, אנא סלח.י לי, אני אוהב.ת אותך, תודה.
