אחריות – מה זה? אילו מחשבות ואסוציאציות עולות בהקשר הזה? איזה רגש דומיננטי עיקרי צף מול זה? אחריות. עולם שלם של דחיסות, בעוד שזה לא חייב להיות כזה. נקלוט לרגע, את תחושת הכובד שהמילה הזו מולידה. איזה מטען יש על זה, וכמה מנגנוני תגובה אוטומטיים קיימים מולה, לרוב כאלו של הדיפה. למה זה כך אצל הרבה אנשים? נהרהר בזה לרגע.
אנו באים לעולם הזה ולומדים מגיל מאד צעיר מה מצופה מאתנו להיות ומה לא, איך "נכון" להתנהג ואיך לא, מה זה אומר להיות אדם אחראי, ומה לא. אחריות מקושרת חזק לבגרות, החלטיות, ערכיות ועוד מנעד רחב של התניות, תוויות והקשרים. כילדים, אנחנו רוח חופשית, באים לשמוח ולחגוג את החיים בטבעיות. בתוכנו, אנחנו זוכרים עמוק בפנים שאנחנו אור וחופשיים במהות שלנו. פתאום, עלינו להיות אחראים, וזה מגיע עם כל מני כללים, שלא תמיד אנחנו מבינים אותם, אבל כן מבינים מהר מאד שאם לא נעמוד בהם, זה יביא לתוצאה לא רצויה.
כל זה מוליד בתוכנו (כבר בגילאים צעירים מאד), שני קולות מנוגדים שהופכים עם השנים לכוחות מנוגדים. האחד, רוצה להיות מבוגר אחראי, שמעריכים אותו וסומכים עליו ועומד בהתחייבויות שלו כאדם בחברה ובכל מסגרת השתייכות כפי שלימדו אותנו להיות. האחר, רוצה חופש! חופש להיות ילדים, בלי דאגות, בלי כללים, תנו לעוף! כמה הקולות הללו מרגישים שונה נכון? אפילו נמצאים במאבק זה עם זה. בתחרות. זה הופך להיות, או זה או זה, אחד על חשבון השני – וזה לא נעים.
זה לא נעים בגלל האופן שבו הגדרנו אחריות להיות. בגלל הבלבול שקיים במציאות הפיזית, אודות מהי אחריות, לעומת מה שהיא באמת. ההגדרה שיש לנו לכולנו, היא לא רק כזו שניתן לשים במלים, אלא זו אנרגיה. אנרגיה דחוסה, כבדה, שמזוהה עם תחושה של נטל ועומס. היא מוחזקת בבונקר הלא-מודע ומהווה סך כולל של חוויות, טראומות, כאבים, זיכרונות, רגשות, התחייבות, שבועות, נדרים וכל ההשלכות שלהם על החיים. ערמות של שכבות, שאספנו מזה עידנים מכל חוויות החיים שלנו, מכל הפעמים בהם חווינו כאב שנצרב בתוכנו בהקשר של אחריות. הצלחתי או לא נכשלתי וכל מה שהיה שם. כמה זמן מאמץ ואנרגיה השקענו בניסיון להבטיח שנצליח בתפקידים הללו או ההפך, בלהדוף ולברוח מהם? כמה חרטות ואשמות צמודות לזה?
כל כך הרבה נקודות מבט, מחשבות, רגשות, כללים ומוסכמות ותפיסות דואליות דיכוטומיות של נכון-לא נכון, טוב-רע, מוכנסות לאותו בלנדר עם "אחריות". ועכשיו, כשהכפתור נלחץ, נוצרה עיסה גדולה של "אחריות" עם שאר ירקות לא רלוונטיים, שהפכו להיות כאלו. ועכשיו, זה הפך להיות משהו להשתוקק לו ולהירתע ממנו בו זמנית. מאד מבלבל, תוקע, מגביל ולא מאפשר לראות את האמת. מקשה לראות את כל המקומות בהם לקחנו על עצמנו אחריות שהיא לא שלנו. מקשה גם לראות היכן השלכנו מעלינו אחריות שהיא כן שלנו ובתוך זה החשוב מכל – אחריות על החיים שלנו.
כשאנו נרתעים מהדבר החשוב הזה, היחיד שלגביו אנו אחראים באמת – עצמנו, הבחירות שלנו והחיים שלנו, איך נוכל ליצור אותם במודע? איך נוכל להגשים את משאלות ליבנו?
באחריות אמיתית אין מאמץ, אין קושי, אין לחץ. אין מגבלה. אין עומס. אין נטל. יש חופש מוחלט להיות וליצור את החיים שאנו רוצים. זו המהות הגבוהה שלה. זה כל כך לא נשמע הגיוני למיינד, שמכיר משהו אחר, שתקוע בתוך העיסה של הבלנדר. כדי לשחרר את המיינד ואת עצמנו, צריך קודם: כל להיפתח לאפשרות שאולי, זה לא מה שחשבנו שזה. להיפתח לאפשרות, שמותר לנו להתפטר מתפקידים שלקחנו על עצמנו שלא שלנו, להיפתח לחופש להיות עצמנו (גם אם הסביבה לא תאהב את זה), ולהיות את זה, באדיבות. לעצמנו, ולאחרים דרך זה.
יש המון בלבול, לגבי מה זה אומר לעזור, לסייע, לתמוך, ואפילו לאהוב, שמוליד לעתים לקיחת אחריות על אדם אחר, שהיא לא שלנו לקחת. באופן לא מודע ואפילו מתקופת העוברות ברחם, אנו יכולים לקחת על עצמנו תפקיד, או התחייבות ואפילו נדר מול אדם אחר, אמא, אבא, אחות, אח. זה יכול להיות על האושר שלו, על הבריאות שלו, על החיים שלו, אין גבול ליצירתיות של התת מודע שלנו.
גם כילדים, לפעמים אנחנו מבקשים לפתור קושי, כאב או קונפליקט של אמא, של אבא, אחים, כל המשפחה, (או של מישהו אחר), ובלי לשים לב, לוקחים על עצמנו אחריות שהיא לא שלנו. הופכים להיות ההורים של ההורים בעודנו ילדים. כמה אפשר להיות ילדים ככה? אילו מחירים אנו משלמים על זה? על מה מוותרים בשביל זה? אילו תנאים אנו יוצרים, שרק כשהם מתקיימים, מותר לי להיות ילדה חופשיה? אולי בעת מחלה או התמודדות עם אתגר משלי? – ומה זה יוצר ומוליד ולו בשביל כמה רגעים של חסד "לגיטימי"?
עם הזמן זה יכול להפוך לדפוס במערכות יחסים בוגרות, זוגיות, חברתיות, עסקיות, ומזמנים אנשים להציל ולרפא אותם. זה יכול להתבטא ההפך, כבחירה לא מודעת בחיים של לבדות, חוסר זוגיות, נפרדות מאנשים וקושי ליצור ולהחזיק מערכות יחסים, כי עבור התת מודע זו הדרך היחידה לחופש. כמובן שזה נושא מורכב ויכול ללבוש כל מני צורות. אלו רק דוגמאות. פגשתי בתוכי ובמרחב הטיפול וההוראתי אינספור ביטויים של זה. וזו זכות גדולה לסייע לצאת לחופשי מזה.
הנה כמה שאלות להתבוננות פנימה מתוך כנות אמיצה:
על מי לקחתי אחריות? ממתי? איך זה מתבטא בחיי? על מה הסכמתי לוותר בשביל זה? מה הערך של זה עבורי? מאיזו אחריות נמאס לי? מה כבר לא מתאים לי יותר להיות ולעשות והאם אני מרשה את זה לעצמי?
איזו אחריות/תפקיד לקחתי על עצמי מול: הורים, אחים, משפחה מורחבת, בני זוג, ילדים, חברים, עובדים, בוסים, אנשים בכלל ואולי מול העולם? כמה אחריות לקחתי על מה שאחרים מרגישים? בוחרים? האם לקחתי אחריות להושיע, להציל את העולם?
לכולנו יש בחירה חופשית. היא לא מוגבלת בגיל. לא משנה כמה נתאמץ לקחת אחריות על מישהו אחר, זה לא באמת אפשרי וזה הפרדוקס. זה תופס גם למצב הפוך בו אנו מתנערים ובורחים מאחריות ומנסים להשליך אותה על אדם אחר. זה אנושי. אבל זה לא באמת עובד. גם כשאדם כביכול מתנהג ב"חוסר אחריות", כפי שהיא נתפסת במציאות הזאת, הוא עדיין אחראי על הבחירות שלו. הוא עדיין זה שיוצר. בסופו של יום, זה עלינו. ויש בזה בשורה טובה. זה אומר – שהכל בידיים שלנו ואנחנו לא תלויים באף אחד אחר כדי שהחיים ישתנו.
אז אולי, אחריות אמיתית – זה לא מה שחשבנו?
ואולי, 100% אחריות על החיים, זה לנכוח בהם באמת, כיוצרים.
ואולי, יש בזה 100% חופש, וזה לא באמת כבד כפי שהתרגלנו לראות את זה.
