מצאתי את עצמי מהרהרת לאחרונה בנושא של כאב – ומשהו נולד. בתחתית המאמר אשתף אותך במה שיצרתי, אבל בינתיים, יש לי כמה תובנות שאולי יעניינו ואפילו יתרמו לך, ובתוכן: יש לי עבורך כמה טיפים, כחלק מגישה לא הגיונית לשחרור כאב.
האם יש אנשים שלא פוגשים כאב כלל בחייהם? מה דעתך?
אישית אני לא מכירה כאלו. בעיני כולנו פגשנו כאב במידה כזו או אחרת, כולל אותי. בקליניקה, אני פוגשת את זה לא מעט.
יש אנשים, שכאב מוכר להם מאד. כשכאב הופך להיות חלק מהזהות העצמית, מאד קשה לשחרר אותו. כשחיים בלעדיו הופכים להיות בלתי-נתפסים כאפשרות, אז לפעמים אפילו מפסיקים לנסות, ורק מייחלים שיהיה קצת יותר טוב.
יש אנשים, שהכאב מושרש בהם כה עמוק, עד שהתרגלו אליו. במקרה זה, הם אפילו לא מודעים לכך שהגוף מתנהל עם כאב ברמה קבועה ופשוט חיים אתו ומתוכו ואז, דווקא כשנהיה טוב יותר, זה מלחיץ מרוב שלא מוכר.
ברמת הנשמה וגם ברמת השושלת המשפחתית העתיקה, יכול להיות כאב עתיק ומודחק, שאנו לא חשים בו כלל, ורק מנהל אותנו מאחורי הקלעים. לרובנו יש כאב כזה שהמקור שלו לא מכאן. הכאב שאנו כן מודעים לקיום שלו, לרוב זה רק קצה הקרחון. מתחתיו, נמצא משהו עמוק יותר, שהינו כל כך מודחק ודחוס אנרגטית, עד שלא ניתן להבין אותו קוגניטיבית ולבטא אותו במלים. זה הכאב שהכי מבקש אהבה וריפוי. עמוק מהבונקר, הוא שולח פולסים אנרגטיים, שרומזים על קיומו ולובשים כל מני צורות ואתגרים: בגוף הפיזי, בהרגשה הכללית שלנו ובנסיבות החיים.
הפולסים הללו יכולים להוות רמז לכך שיש פה משהו שמבקש מאתנו תשומת לב. שיש כאן מודעות לקבל או ריפוי ואהבה להעניק. תכופות, תשומת הלב הולכת לקצה הקרחון ורק מנסה בכל הכוח להיפטר מהתסמינים הגלויים, רק שלא יכאב יותר. כל זה מאד מובן וטבעי. כאב זה ממש לא נעים. אבל ככל שאנו מתמקדים בבריחה ממנו, אנו הופכים אותו לחזק יותר מאתנו, לא באמת מאפשרים התבוננות, מודעות וריפוי הוליסטי שלם.
הבשורה הטובה – ששום כאב, לא חזק יותר מאתנו, גם אם זה מרגיש כך לעתים.
במציאות הפיזית, מקובל להתייחס לכאב כמשהו שלילי, לא רצוי, לא נוח, מעיק ומתסכל. משהו שיש לעשות הכל כדי לא לחוות אותו ולברוח מפניו כשהוא בא. זה גם מאד הגיוני. כאב זה לא כיף. אני תוהה, אם לא היה לנו תכנות במוח שכאב – כואב, איך הוא היה מרגיש לנו?
אם היינו יכולים רק להתבונן בו, ללא כל שיפוט עליו כטוב או רע, נוח או לא נוח, ורק לזהות שיש פה אנרגיה מאד אינטנסיבית ודחוסה ומשהו שצף ועולה ומעניין מה זה באמת? ומה דרוש פה? … אבל, זה לא מה שקורה בדרך כלל. התגובה האוטומטית וגם טבעית לרובנו, במצב של כאב פיזי או רגשי, היא לעשות ה-כ-ל כדי שלא יכאב. לברוח מזה, להעלים את זה, להפסיק את זה. לשנות את זה. לרפא את זה. אני יודעת, הייתי שם. לפעמים אני עדיין שם, כאוטומט, עד שנזכרת.
בעברי הרחוק, היה בי המון כאב. ראיתי בו אותי. לכאורה, השתוקקתי בכל מעודי שהוא ילך, אבל בתוכי, לא האמנתי שזה יקרה. ככל שניסיתי להפסיק אותו, נדמה היה שהוא רק גובר. ככל שניסיתי לברוח ממנו, רדף אותי יותר. לקח לי הרבה זמן להבין, שלפעמים אנו מתחזקים יחסים של אהבה-שנאה גם עם האתגרים הכי גדולים שלנו. זה יכול להיות עם אנשים, עם דפוסים וגם עם כאבים. זה בלתי נתפס לחשוב שיש רווח אישי בכאב וזה מאד מובן, הרי זה לא שהחלטנו רציונלית לכאוב. התת מודע לא חושב במונחים רציונליים או של טוב או רע. כל עוד יש ערך לא-מודע בכאב או אנרגיה שמחזיקה בו מלמטה אז, בו בעת שרוצים שינוי נאחזים בקיים. הכוחות המנוגדים הללו פועלים כמו רגל אחת על הגז ורגל שניה על הברקס, לאן בדיוק האוטו יזוז ככה? לשומקום.
כשאנו מנסים לברוח, לפתור, לשנות, לרפא, להדחיק, להתעלם, לפוגג…אנו רק מתחזקים את הקיים ולא מאפשרים לו להשתנות. מול מה שאנו מנסים ליצור נפרדות מולו – אנו רק נקשרים אליו יותר. אנרגטית, זה מה שקורה. כשאנו מוותרים על הבריחה וההימנעות, מוותרים על ההתגוננות והנואשות ומוכנים לעמוד בתוך זה, ולו לרגע אחד קטן שבו אנו נושמים ומזכירים לעצמנו שאנו בטוחים ומוגנים, נושמים… לא נלחמים… נושמים… מאפשרים הכל… מותר הכל… פתאום אולי נגלה, שההצמדויות החלו להתמוסס. שהדחיסות והאינטנסיביות הכואבת זו רק אנרגיה אינטנסיבית שמתחילה להתפוגג… לנוע… להשתחרר… ולצאת מהגוף והשדה האנרגטי. אולי נגלה, שדווקא מתוך אי-מלחמה – נוצר נס. שאינו נס. אלא מצב טבעי שמתרחש, כשאנו זוכרים שהכל אנרגיה ואנרגיה תמיד בתנועה. הדבר היחיד שיכול לתקוע אותה במקום זה אנחנו, אם נאחז בה ולא ניתן לה לנוע.
ההתנגדות לכאב יוצרת היאחזות בכאב. המוכנות לשחרר את הצורך בשינוי מאפשרת שינוי. כל כך פרדוקסלי ועם זאת…
בהמשך, מובאות כמה אפשרויות שאפשר לאמץ ולפני כן, כמה מלים מהלב:
זה לא פשוט כשכואב. זה ברור לי. אני כותבת מלים אלו מתוך שני כובעים. של אני המודעת ואני הכואבת לפעמים. אין במאמר הזה ובאפשרויות המובאות כאן בהמשך, שום אמירה שזה קל ופשוט או חוסר כבוד ואכפתיות לאלו הכואבים. בתוך ההבנה שזה אכן יכול להיות מאד מאתגר (בפרט כשזה משהו מתמשך), אני עדיין מזמינה אותנו לאפשרות לראות הכל דרך פריזמה אחרת ולאפשר לאנרגיה של הכאב לנוע. שינוי מתחיל בתודעה והוא מהדהד לגוף ולחיים. לא משנה כמה זמן הכאב הנוכח, אם הוא במודע או לא במודע, ברמה 1 או 10, בעיני, אף פעם לא מאוחר מדי ליצור שינוי. להיות באפשור וקבלה, נשימה ונוכחות ואחרי זה – פעולה אם נדרשת. הכי רציונלי זה לפעול כדי לשנות בעוד שלפעמים, לא לעשות דבר יוצר הכי הרבה. לנשום – יוצר. לאפשר – יוצר. לשחרר את הצורך בשינוי – יוצר שינוי. להיות לא הגיוניים בסיטואציה – יוצר המון, כי זה מאפשר גישה למשאבים ויכולות שהמיינד לא מבין ולא יכול לתפקד מתוכם. זה יוצר מרחב לניסים.
אז הנה כמה אפשרויות שאפשר לאמץ, מתוך כבוד, אכפתיות ואפשור לכל הקולות שהנושא מעלה:
♦ להסכים להתבונן בכאב ובמה שמתחת לו. זה לא מובן מאליו. האומץ והמוכנות הזו, זה משהו להוקיר בך, אז לפרגן לעצמך על זה.
♦ להיפתח לאפשרות שכאב הינו ביטוי של משהו אחר. הוא לא בעיה שצריך לפתור אלא מודעות לקבל. זה יכול לאפשר ריפוי עמוק.
♦ לא צריך להבין למה כואב כדי להירפא. המיינד לא מסוגל להבין הכל וזה לא נדרש. אפשר להתכוון לאנרגיה שיצרה זאת, לקרוא לה. היא תעלה אנרגטית. לסלוח לה, לקבל אותה כפי שהיא, לנשום בתוכה. לתת לה רשות להיות. להיות בגוף. לנשום שוב. האנרגיה תזוז.
♦ זה בסדר שכואב. מותר. אנחנו לא "לא בסדר" אם כואב לנו, גם אם אנחנו מטפלים ואנשים מודעים. להסכים לוותר על נקודת המבט שכאב זה רע או שאנחנו לא בסדר. There is nothing wrong with you – לא לשכוח את זה.
♦ להסכים לוותר על הרצון לברוח מהכאב, להימנע, להיפטר ממנו או להעלים אותו ולתת לו רשות להיות. זה מאפשר לנו לחזור לכוח ולעוצמה שלנו ומתוך זה, אפשר לחולל ניסים.
♦ המוכנות לסלוח לחלק הלא-מודע בנו שיוצר ואפילו מתחזק כאב ואולי מאמין שיש בו תגמול, זה כל כך בעל ערך שאין מלים לתאר, אז נסלח. ממש עכשיו. אני סולח.ת. תודה.
♦ לאפשר את הכאב ולתת לו רשות להיות, זה ממש לא אומר שמסכימים שהוא יישאר לנצח. זה אומר שבמקום להיות מושקעים בהימנעות אפשר לטפח ריפוי ושינוי. הם לא על אותו נתיב. אז, שנדלג עכשיו לנתיב חדש?
♦ כשכואב – לא לברוח. להיות בנוכחות בתוך הגוף עם הנשימה. להתבונן בזה ולנשום באומץ. לזכור שאנו בטוחים ומוגנים בתוך זה. יש לנו גב. יש לנו תודעה. אנו עצומים יותר מהכאב. לזכור את זה. ואז – להשתמש בכל כלי שיש לנו כדי להקל ולטפל בעצמנו. (וכמובן, לקבל יעוץ רפואי אם נדרש).
♦ ביומיום, לבחור להיות בתדר של בריאות ורווחה כללית ולהזמין את הגוף להיות שותף לזה. לשחרר ציפיות, שיפוטים והיאחזות בתוצאה. לתרגל ולטפח נוכחות בגוף ונשימה ואפשור לכל אינטנסיביות ודחיסות להיות – ולנוע.
♦ ואפשר גם לומר: על כל מה שבי שיצר זאת: אני מצטערת, אנא סלחי לי, אני אוהבת אותך, תודה.
בהזדמנות זו, אני רוצה לספר לך שלאחרונה ממש, כשהנושא של כאב מהדהד בי, קמתי והלכתי לאולפן הקלטות והקלטתי משהו מיוחד. פשוט באתי כמו שאני, התחברתי לאנרגיות של הבורא, הזמנתי את ההדרכה הגבוהה שלי, מלאכים ומאסטרים… אפשרתי לרייקי ולאנרגיות ייחודיות של התמרה אנרגטית וריפוי לזרום דרכי.
מה נולד? ערכת שמע שהקלטתי ומאד מרגשת אותי, מלאה בתדרים יפיפיים, אור אלוהי, רייקי, אהבה ואמון. אמון מלא בנו, ובכוח שיש בנו. לשינוי תודעתי ומתוכו, הפגת כאב מכל סוג, פיזי ורגשי, חיווט מחדש וטרנספורמציה לתדר של בריאות ורווחה כללית. מרחב לריפוי עמוק, הוליסטי ושלם. כל הפרטים על זה כאן למטה. זכות גדולה עבורי ומרגש מאד לתרום באופן הזה. המון אור וחסד, טליה.
