תקיעות. מילה אחת. עולם שלם של רגשות מעיקים. מה אם, לא משנה כמה זה מרגיש מציאותי – זה לא אמיתי? לא בהכרח נכון כפי שחשבנו. התבלבלנו להאמין שהרגשות שלנו משקפים את המציאות, את האמת, בעוד שרגש הוא רק רגש. שינוי מתרחש כל הזמן. שינוי זה הדבר הקבוע היחיד במציאות.
כל בחירה מחוללת ויוצרת שינוי באופן מידי. לפעמים הוא מתבטא מיד במציאות ולפעמים לא. בכל מקרה, זרענו משהו באדמה של החיים שלנו, עם פוטנציאל ללבלב למשהו יפיפה. אפשר להאמין למציאות של מראית עין שעדיין לא משקפת את השינוי, או להאמין לשינוי שמתהווה וטרם קיבל ביטוי גלוי. אמון מטפח את הזרעים לכדי לבלוב. שיפוט הורס אותם. אמון זאת בחירה, שאפשר לדבוק בה למרות הספקות, למרות הפרשנויות והמסקנות, למרות מה שהעיניים רואות והמיינד פוסק, למרות מה שמרגישים. יש לנו בחירה איך לראות ואיך לתפוס כל דבר, ויש לה תהודה על המציאות שלנו, הגלויה והנסתרת.
נהרהר לרגע במילה תקיעות וברגשות שקשורים בה אסוציאטיבית. אולי תסכול, כעס, אשמה, חרטה, לחץ, דאגה, חוסר וודאות, עצב, או כולם? ומה המכנה המשותף שלהם? שהם רגשות שלא נעים לנו להרגיש שמולידים צורך הישרדותי פנימי לברוח או להילחם בהם, שלרוב רק קובר אותנו עמוק יותר בתוכם.
עצם זה שאנו מרגישים תקועים, לא הופך את זה לאמיתי וייצוג של מציאות אלא – מייצג את התגובתיות שלנו לפרשנות המודעת והלא מודעת של המיינד למתרחש. על מה הפרשנות מתבססת? המיינד מפרש דברים מתוך המוכר והידוע לו ממישור הקיום הפיזי האנושי מאז ומעולם. זה משלב רציונל והגיון, זיכרונות עבר, כל מה שלמדנו ואספנו בתוכנו מתוך קיום אנושי בגוף פיזי, כולל תכנותים לא מודעים, פרדיגמות קולקטיביות, אמונות מגבילות, דפוסי חשיבה, תבניות, פחדים, גישות לחיים שאימצנו מהבית, מהשושלת, מהשפעות תרבותיות, חברתיות ואחרות – מכל מה שאנו מאחסנים במודע ובתת מודע. זה די הרבה תוכן ורובו אם לא כולו, לא דובר תודעה, אמת ואפשרויות לא הגיוניות. וכמה אנחנו מקשיבים לו למרות זאת. כמה אנו נותנים לו כוח לשלוט בנו ולו דרך אימוץ הפרשנויות שלו. מוסחים מעצמנו, מהרגע הנוכחי, ממודעות, מבחירות חדשות שאפשר לקבל ופעולות חכמות. כמה כוח ומשמעות אנו נותנים לשיפוטים שלנו עלינו ובפרט, כוח להסיח אותנו מהאמת, ממודעות, וממה שבאמת מתרחש. וגם אם נניח צדקנו, והפרשנות נכונה – תמיד יש לנו בחירה ומסוגלות לשנות הכל.
כל דבר יכול להיות הזמנה עבורנו למודעות, להתפתחות, לצמיחה. גם התנסויות לא פשוטות הן רק אנרגיה לעבור דרכה. מה שהופך זאת להיות לא נוח ומאתגר, אלו רק הפרשנויות שלנו של זה, המחשבות והרגשות כלפי זה, שאפשר לנשום בתוכם. לתת להם רשות להיות, להפסיק להילחם או לברוח מהם ולעמוד בתוכם מבלי להיצמד אליהם. מותר לכל זה להיות. לנשום. לאפשר תנועה. אנרגיה שואפת לנוע מטבעה. כל שנדרש זה לא להפריע לה לנוע. במקום זה אנו נאחזים. התגובתיות שלנו יוצרת היאחזות. והתקיעות, לא באמת הייתה, הופכת למציאות רק כי הפכנו את האשליה והתעתוע לאמת.
המציאות הפיזית של העולם הזה, מלמדת אותנו לחשוב לינארית במונחי זמן ומרחב. אנחנו לומדים מגיל צעיר שכדי לעבור ממקום למקום צריך לנוע פיזית עם הגוף. אנו לומדים ששינוי, זה משהו שיש לו ביטוי ברור כלומר, הוא חייב ללבוש צורה כלשהי ולהיות מדיד באופן שמעיד על עצם התרחשותו, ואם הוא לא כזה ואין אינדיקציה ברורה לכך שמשהו השתנה – כנראה שלא קרה דבר ונשארנו באותו מקום. האמנם?
אנחנו מחזיקים אמונות באופן לא מודע בכמות אינסופית. נקודות מבט שחוסמות ומגבילות אותנו. חלקן אספנו ויצרנו בחיים אלו, חלקן גם ירשנו מההורים שלנו, בד.נ.א שלנו, חלקן קנינו מאנשים אחרים או ספגנו מתוך מסגרות השתייכות קולקטיביות כמו: החברה, התרבות המקומית, המגדר וכמובן, מכל המסע שלנו מעבר לגוף הזה.
חלק מכל אותן אמונות יושב בתוכנו כמבנים של תבניות התנהגות מקובלות בחברה אליה אנחנו משתייכים ובמלים אחרות, סוג של רשימות מכולת של איך אנחנו אמורים להיות וליצור חיים "נכון" בעולם הזה. וכך אנו יוצרים רשימות מרובות סעיפים ורק כשנסמן V ליד כל אחד מהם ובהלימה לגיל הרלבנטי, אז נדמה לנו שנרוויח את הכבוד וההערכה והמקום והשייכות שלנו בעולם. למשל, אם החלטנו באופן לא מודע או לימדו אותנו, שעד גיל X עלינו להיות בזוגיות, עם תואר ועם עבודה קבועה, ועד גיל Y להיות כבר הורים, עם עבודה עוד יותר מצליחה וגם בעלי דירה משלנו וכו' – אז, אם זה לא כזה ואנו לא תואמים לתבנית הזו – אז "נכשלנו" ואנו מרגישים תקועים, מתוסכלים, בשיפוט עצמי ובחוויה של שיפוט מאחרים. כשאנו רואים את עצמנו מתוך מה שכבר החלטנו שמצופה מאיתנו להיות ולהשיג אני לא רואים את האמת. והאמת היא, שאנו אור גדול.
אולי, זה לא על איך לצאת מהתקיעות (שלכאורה) אלא, על איך לצאת מתעתועי המיינד הדואלי, שלא מאפשרים לראות את האמת, ואת התנועה שבאמת מתחוללת?
לפעמים יש בתוכנו השתוקקות מאד גדולה, כמיהה אדירה להיות משהו שאין לו אפילו שם. זה יכול להרגיש גם כמו געגוע למשהו לא ידוע. אולי כי בתוכנו יש גרעין של זיכרון אנרגטי, שפעם כבר היינו את זה ועשינו את זה בחיים אחרים. או אולי כי יש בנו ידיעה אנרגטית ולא קוגניטיבית, אודות מה אנו מסוגלים ליצור ולממש מתוך הכוח האמיתי שלנו – וזה לא המיינד. הוא רק מסיח ממנו. לפעמים אנו קוראים לזה יעוד. שליחות. מה שבאנו הנה לעשות. להיות. וכל עוד זה בגדר תעלומה, אנחנו מרגישים תקועים ומתוסכלים. כמה זמן, אנרגיה ומאמץ אנו משקיעים בחיפוש אחר "הגביע הקדוש" של ההגדרה המוחלטת והאולטימטיבית של היעוד שלנו ותוך כדי חווים תסכול, חוסר סיפוק, כעס, אכזבה, החמצה, תקיעות.
מה זה בכלל יעוד? יש כל כך הרבה בלבול, הגדרות, נקודות מבט מקובעות ושיפוטים במציאות הזו לגבי יעוד. הפכנו אותו ואת החיפוש אחריו להיות כה משמעותי, כאילו רק כשנגלה אותו, נוכל לממש את עצמנו בחיים האלו סוף סוף! האמנם? האם עלינו להיצמד למה שבחרנו לפני שבאנו הנה או אולי יש לנו בחירה חופשית ורצון חופשי בכל רגע, גם אחרי שבחרנו להתגלם בגוף? אם הנשמה מחליטה אז מי אני – רק גוף? או אולי אנחנו במהות האור הזה, ההוויה גם בעת שאנו עם גוף במציאות החיים הנוכחית הזאת?
ההתמסרות הזו ל"חיפוש" כל כך מייגעת ומרחיקה אותנו מלקלוט מה כבר יש לנו ותמיד היה לנו, שזה את עצמנו – האמיתי – וזה עולם ומלואו. מה אם זה מספיק? מה אם עצם היותנו – כבר משפיע, כבר משנה את העולם? כבר מנכיח ומהדהד את האור כאן. ועכשיו, מה ילהיב אותנו להיות, לעשות? לעסוק בו?
ואולי השליחות הגבוהה שלנו זה בכלל משהו להיות אותו ולא משהו לעסוק בו? ואנחנו כבר הווים אותו ומהדהדים אותו מעצם היותנו. עבורי, השליחות שלי לא מתמצה לזמנים שבהם אני מטפלת בקליניקה או מנחה קורסים. זה משהו שאני בוחרת להיות בכל רגע, הזמנה מהלכת להתאורר ב-א לאור שאנחנו ולחיות מתוך שלמות בין האנושי והרוחני, באיזון בכל הרבדים בתוכנו וזה הולך איתי לסופר למפגש עיניים עם אנשים שאני לא מכירה, לטיול ברחוב – לכל מקום בכל זמן. למעט ברגעים שאני שוכחת ומוסחת כי גם אני אנושית 🙂 ואז חוזרת לעצמי.
אנו מחפשים כל הזמן את זה שאין לו שם כרגע אבל שכשנדע מהו סוף סוף, רק אז נוכל לנוח ולדעת שמקומנו בגן עדן מובטח ולהיות מאושרים בחיים האלו. עד אז, התסכול והתקיעות שולטים ביד רמה וכמו מבטיחים שלא ננוח ושנמשיך לחפש ובסוף יום אחד זה יקרה. אי שם בעתיד. כמו שלימדו אותנו מגיל צעיר בכל כרטיסי הברכה בימי הולדת, שיום אחד החלומות יתגשמו, בעתיד, לא עכשיו. ממש עכשיו, אולי אפשר פשוט לבחור בחיים מאושרים? בעשייה של מה שמשמח אותנו היום, וכל יום? ממש עכשיו אפשר לבחור באושר, בחופש להיות אני, במימוש עצמי מרהיב, בחיים של חגיגה וגם – להיות משמעותיים בעולם מעצמם היותנו – בלי קשר למה אנו עושים. בעצם זה אנחנו כבר.
התרומה שאנו יכולים להיות בעולם רק מעצם היותנו כפי שאנחנו – כולל כל מה שאנו תופסים בתור דברים שגויים שיש לשנות ולרפא – כבר הינה עצומה! רב ממדית, חגיגה של צבעים ואפשרויות שמתממשות ומשתנות ונמהלות זו בזו ויוצרות עצמן מחדש שוב ושוב בתמהיל מופלא של תרומה מהממת לעולם שאנחנו כבר. אפשר לצמצם את כל זה למילה אחת? הגדרה אחת? וגם אם היינו יכולים, למה לעשות זאת? לקחת משהו אינסופי שכל הזמן יכול ללבוש צורות חדשות ומרהיבות ולצמצם אותו למשהו אחד בלבד. זה יאפשר לו לגדול? או יתקע אותו בתוך גרגיר קטן?
מה שחשבנו והגדרנו כיעוד – מגביל ומצמצם את מה שבאמת אפשרי עבורנו להיות. "כל הגדרה – בהגדרה – זו מגבלה". מה במקום זה? להיות פתוחים לאפשרויות, להיות בשאלה כגון: "מה עוד אפשרי עבורי ליצור, להיות ולממש שיתרום לחיי ולעולם? ולשחרר אותה ליקום כמצפן שיראה לנו את הדרך, בלי לחפש תשובות. נהיה סקרניים ובינתיים, כמה יפה הנוף מהחלון. אולי אין פה יעד להשגה ולא צריך להאיץ את הרכבת, אלא כל רגע הוא עולם ומלואו, בכל רגע יכול להיות אחרת ולהראות אחרת וכך או כך, יש בזה ערך. אם נבחר בזה. אפשר גם לבחור לשפוט את זה ולהאמין שאנחנו דפוקים. תודעה לא דואלית, לא תשפוט גם את זה, ותראה גם בזה – פשוט התנסות.
מרגישים תקועים?
1. ננשום. נהיה בגוף.
2. נביא למודעות את ההרגשה ורק נתבונן בה – "אני מודעת להרגשה של תקיעות" (זה מאד שונה מלומר לעצמנו אני תקועה. אנחנו לא הדבר הזה. זה לא אנחנו. ברגע שהפכנו את זה להיות הזהות שלנו מאד קשה להפריד ולשנות, קצת כמו לערבב פלסטלינה צהובה וכחולה יחד ועכשיו שזה ירוק, לנסות לשלוף את הצהוב החוצה. לא פשוט).
3. ניתן רשות להרגשה להיות כפי שהיא מבלי להילחם בה, לברוח ממנה או לנסות לשנות אותה אפילו בכלים שיש לנו.
4. נשאל – מה באמת קורה כאן? איזו מודעות יש כאן בשבילי? מה מתחת לכל זה? ונקשיב. נתבונן. אם לא עולה כלום זה בסדר. פתחנו דלת למודעות והיא תבוא כשהיא תבוא. ואם עולות מחשבות או רגשות – נחזור על סעיפים 1-3.
בנימה אישית:
הרבה שנים עבדתי במסחר בינלאומי ולאחר מכן בחברת היי טק. למדתי תואר ראשון כלכלה ותואר שני מנהל עסקים ובמקביל לעיסוק היומיומי שלי, טיפלתי באנשים כל רגע פנוי ובהמשך גם הנחיתי קורסים וסדנאות. בשלב מסוים התעורר בי תסכול גדול כי מאד רציתי להתמסר לעשייה רוחנית-תודעתית ופחדתי. פחדתי לוותר על מה שהחזקתי בו מקור לביטחון שלי, ועל אחת כמה וכמה כגרושה עם ילד ומפרנסת יחידה. ידעתי בכל כולי, שיש כל כך הרבה מעבר לכל זה, שביכולתי להיות ולעשות ולמרות זאת, לא הייתי מסוגלת לקום ולעזוב. זה העלה בי תסכול, כעס, תחושת תקיעות, ובעיקר אשמה. למה? כי ידעתי שאני יכולה להיות יותר ולעשות יותר והפער הזה יצר מועקה גדולה. לא הכרתי בערך של מה שאני כבר הווה ועושה, כי הייתה לי תפיסה בראש של איך זה אמור להיראות. לא הכרתי בערך של העיסוק הזה (שקראתי לו אז "ארצי") כמרחב של הבשלה, למידה והתפתחות עבורי, שהיה לו חלק חשוב בבניית תשתית איתנה לכל מה שכבר התהווה בי ועמד לפרוץ בגדול. למען הסר ספק, אהבתי מאד את העבודה שלי, אך זה לא הקל על התחושות. לא הכרתי גם במה שכבר הייתי והנכחתי במרחב ולו מלהיות ולרטוט רייקי ואהבה, בכל מקום.
אני מאמינה בערך של הקשבה למה שעולה בנו ובהתבוננות בזה. כשהסכמתי להתבונן, גיליתי הרבה דברים. גיליתי שהיה בי פחד להיות בגדולה שלי. בעוצמה שלי. פחד מלפרוץ. פחד מכישלון ובו בעת פחד מהצלחה. גיליתי גם שהיה בי פחד כלכלי קיומי וחוסר אמון בעצמי וביכולת שלי להתפרנס ממה שאני אוהבת, ובטח לא לחוות רווחה כלכלית אמיתית. גיליתי שחיכיתי וחיכיתי לאיזה סימן מבחוץ, מסר, שיגיד לי שעכשיו זה הזמן, במקום פשוט לבחור את הזמן הזה בעצמי. גיליתי שממש שנאתי את התקיעות הזו כשבעצם אהבתי את מה שאפשרה לי – להישאר קטנה ו"בטוחה".
גיליתי שחיפשתי ערבויות להצלחה
לפני שאבחר בה באמת
וכל עוד לא בחרתי – זה נחסם מלהיווצר
יום אחד, הסכמתי להתבונן בכל השנים האלו בהן הייתי רגל פה רגל שם, ואפילו הלכתי רחוק יותר לעבר, למקומות בהן בכלל לא הייתה נדנדה שכזו, והתבוננתי על כל זה ממעוף הציפור ופתאום ראיתי כמה התעצמתי בכל הזמן הזה. כמה התרחבה המודעות שלי. כמה יכולות התפתחו בי. כמה התקדמתי, על אף שלכאורה הייתי באותו מקום במונחים ארציים. פתאום ראיתי את הפער בין התקדמות כפי שהיא נתפסת במישור הקיום הפיזי להתקדמות במובן הרחב שלה – כתנועה שתמיד תמיד מתרחשת, רק לא תמיד כפי שאנו רוצים וחושבים שהיא אמורה להיות. התמלאתי בהכרת תודה עצומה ומרגשת. אני זוכרת את זה עד היום.
מה שעוד ראיתי, בחיזיון מרגש ממש, שאני כל כך קרובה לקצה של הצוק ושאם רק אבחר לשחרר את הרעש בתוכי, את קולות הספק והפחד ואפילו להרשות להם להיות ובכל זאת לנוע קדימה באומץ – בפעולה ולא כמילוי פנימי לחכות לו – לא רק שלא אפול, גשר של זהב יבנה מתחת לרגלי ויישא אותי הלאה. בעיני רוחי ראיתי את זה קורה וזה היה מפעים ומרגש כל כך, שמלים לא יכולות לעשות עם זה חסד.
פתאום נרגעתי. הבנתי שכל רגע ורגע מהדרך שלי היה כל כך מהותי והביא אותי למקום הזה. ראיתי גם שבדרך הזו, עזרתי לכל כך הרבה אנשים למצוא את הדרך שלהם ושבעצם, קיבלתי אינספור מתנות שהביאו אותי למי שהפכתי להיות. ראיתי שלמדתי לעשות מיליון דברים בבת אחת. למדתי לקבל הערכה מאחרים. זו הייתה חוויה חדשה עבורי, כי לראשונה הסכמתי לראות את העוצמות שבי ולהיות מאד טובה במה שאני עושה. גיליתי שאני יכולה להיות מאד מקצועית ולדבר מול קהל ולהיות נחושה ואסרטיבית – ולהאמין בעצמי. למדתי להרגיש ראויה ולהכיר בכך שכולנו ראויים לקבל בלי סיבה.
קלטתי, שבכל פעם שהלכתי ל-"אולי אני לא מספיק טובה"
זה היה רק סיפור, תירוץ שהשתמשתי בו כדי לא לגדול או להצדיק את הבחירה להישאר קטנה.
למדתי שאני המקור לביטחון שלי ולא תלוש משכורת. שאני היוצרת והמובילה של חיי ולא החיים מובילים אותי, ושאני יכולה לבחור הכל ובתזמון שיהווה תרומה עבורי, ומה זה משנה אם זה ייקח עוד יום או חודש או שנה? בינתיים אני יכולה פשוט ליהנות מהדרך, להוקיר עליה. ואני כבר אדע מתי. ואיך. ומה. את הכל. וזה מתחיל ב- לבחור.
אז בחרתי פשוט להיות ועם הבחירה הגיעה שלווה. תחושת חופש. כל התסכול התפוגג והתאהבתי מחדש בחיי. ולא הרבה לאחר מכן קמתי יום אחד בבוקר וידעתי שהיום אני מתפטרת ומתמסרת לכל הדרכים בהם אני יכולה להיות תרומה בעולם. לא הייתה לי שום רשת ביטחון אז. לא היו לי ערבויות. אבל היה לי את הדבר החשוב מכל. אמון וידיעה עמוקה שהכל בסדר. לא מתוך "יהיה בסדר" שאנו אומרים תכופות כלאחר יד. אלא ידיעה עמוקה שהכל בסדר באמת. שאני יכולה לגמרי לסמוך על עצמי ושאדע מה לעשות – וזה היה רגע מכונן ששינה את כל חיי. התפטרתי והתמסרתי למה שאז עוד לא היה לו שם ושמאז, אני מאפשרת לו להתרחב ולגדול וללבוש כל מני צורות מפתיעות כמו המרחב הזה שיצרתי – וזה רק נהיה מופלא מיום ליום.
כשאנחנו מתחילים להתנהל מתוך התודעה האינסופית כמי שהננו באמת, אנו קולטים מעבר למה שהעיניים רואות והמחשבות אומרות והרגשות מרגישים. מה אם אפשר להתעלות מעבר למה שעיני הגוף מראות לנו, מעבר לקולות של הספק והתסכול שיושבים לנו על הכתף ולוחשים באוזן שיפוטים, מעבר לתגובות הסביבה שהפכנו יותר אמיתיות ממה שאמיתי באמת, מה אז אולי נגלה? אולי, שכל הזמן הזה שהיינו בטוחים שאנו תקועים וששום דבר לא השתנה, בעצם, הרחבנו מודעות, גילינו הרבה על עצמנו וידענו מה אנחנו עושים.
לרגע, נתבונן כעת שוב בכל המקומות בהם אנחנו אולי עדיין חשים תקועים. כמה זמן זה כבר נמשך כך? חודשים? שנים? נסכים לרגע להסיר את משקפי השיפוט דרכם התבוננו בזה עד היום ובמקומם נביט על כל זה ממעוף הציפור, מלמעלה. נסכים לראות כעת אך ורק את כל מה שזה איפשר לנו לקבל ולדעת. מה אנחנו יכולים לראות כעת? מה הערך בזה? ממש נעצום עיניים ונתבונן ממעל על חיינו ונשאל: מה קיבלתי דרך כל זה? איך זה העצים אותי למי שהפכתי להיות היום? מה טוב בזה שאני לא קולט/ת?
הבחירות שאנו עושים ברגע זה אומרות ליקום מה אנו מבקשים ליצור כעתיד שלנו, ומתחילה תגובת שרשרת יקומית לסייע לנו בזה. אותי זה מרגש…
