אני לא נוהגת לשתף הרבה מחדר הטיפולים אבל לפעמים אני מבקשת אישור וחולקת באהבה למען הכלל. השיתוף בעילום שם וכמובן שבאישור המטופלת. מקווה שזה יתרום לך.

היא נכנסה אלי ומיד חשתי בטוב הלב העצום שלה ובעצב עמוק. התמקמנו בקליניקה וכפי שאני תמיד נוהגת בתחילת טיפול, הכנסתי אותה למדיטציה קצרה והקשבה פנימה לעצמה, ושאלתי אותה מה היא הייתה רוצה לקבל מהמפגש שלנו. היא נשמה עמוק ובהיסוס מהול בתקווה, אמרה בקול חרישי שהיא הייתה רוצה אהבה חדשה ומיד הוסיפה, שאמנם היא כבר סבתא ולא מאד צעירה אבל כן, היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת.

היא עלתה למיטת הטיפולים והתחלנו להריץ תהליך גוף אנרגטי ובמקביל, התבוננו ביחד על חייה ואפשרנו לדברים לעלות. הדבר הראשון שעלה ובעוצמה רבה, היה כאב לב שבור מפרידה ישנה מלפני כמה שנים. כאב ישן שעדיין חי ופועם. מנהל אותה בחיי היומיום. אדם שאהבה ועזב, שעדיין מאד נוכח בתודעתה בכל רגע, כמו לא עזב מעולם.

כהילרית, אני מאמינה בלתת מקום לרגש. לאפשר לו להיות. ולהקשיב לו. ולא ישר לרוץ לריפוי במטרה למגר אותו. כמה מהר אנחנו ממהרים להימנע מלהרגיש רגשות שלא נעימים לנו. זה מאד טבעי ואנושי אבל זה לא באמת מעלים אותם, זה רק קובר אותם עמוק יותר בתוכנו וכך הם מצטברים ומנהלים אותנו מאחורי הקלעים. דווקא הנוכחות ברגש שעולה, שאינה מחייבת הזדהות והצפה אלא רק התבוננות ממקום לא שיפוטי – כבר מאפשרת ריפוי עמוק, מניעה את האנרגיה ומחוללת שינוי. שינוי לא רק של הדבר עצמו אלא גם של עצמנו מבפנים, כך שנוכל לנכוח אחרת בחיים מתוך איתנות ושלום, שאינם מתערערים בקלות מנסיבות חיים.

אז הקשבנו יחד ונתנו מקום לאותו כאב להיות לרגע במרחב. אפשרנו לו לדבר אתנו ולחשוף את מחשבותיו ואת האמת אודותיו, כשתוך כדי, אני מנקה ומשחררת מתת המודע שלה את כל מה שעולה. כאב הלב סיפר לנו שהוא שם כבר ממזמן ולא רק מאותה פרידה אחרונה, ואכן מיד עלה כאב עתיק יותר מלפני עשרים שנה בערך, גירושין, עוד שברון לב. נתנו לכל זה לצוף ותוך כדי אני ממשיכה לפוגג ולמוסס את כל קירות הנפרדות שהיא יצרה מאז בתוכה. לפתע, מתחיל לה כאב גב חד ועוצמתי בין השכמות. היא לא מכירה כאב כזה מהעבר ונלחצת. אני מסובבת אותה בעדינות על צידה ומניחה את היד שלי שם במקום הרוטט מכאב, יודעת שאם היא רק תסכים, יתאפשר פה ריפוי עצום עבורה.

הנחתי אותה לנשום עמוק לתוך המקום היכן שהיד שלי נמצאת וממש להביא את כל המודעות לשם. תוך כדי אפשרתי לעצמי להיות ולתעל דרכי, את האנרגיה שהיא זקוקה לקבל, בגוף ובהוויה. לא החלטתי בשכל מה היא צריכה, אלא לגמרי אפשרתי לעצמי להיות מרחב ריפוי עבורה, לקחת ממנו את מה שהיא באמת זקוקה לו.

היד שלי התחילה לבעור ובו בעת בעיני רוחי עלה חיזיון של סכין בגב. רצף אינסופי של תמונות התחיל לחלוף לנגד עיני מאירועי עבר שלה, מחיים אלו ומחיים קודמים, מכל הפעמים בהם נבגדה. תוך כדי שכל זה עולה בי, היא פתאום אומרת שהיא רואה סכין בגב, וזה מרגיש לה כאילו הוא עוד שם פוצע אותה ומדמם, ואני מודה לבריאה על הדיוק ועל הדלת שנפתחה עבורנו.

עברנו בדלת יחד והגענו לילדות. גיל 9. חוויה מול אבא. אמונות שנוצרו שם שמנהלות אותה עד היום ומשפיעות על כל מערכות היחסים שלה מאז. ברכות ובעדינות טיפלנו בילדה הקטנה שהייתה. הבאנו שלום וריפוי לכל מה שהיה שם, לכל מה שהחליטה שם, לכל ההתחייבויות שלקחה על עצמה אז באופן לא מודע, שהשפיעו על כל כך הרבה בחירות מאז ועד היום ובפרט מול גברים. פרמנו את כל הקשרים וכל הכבילות שהחזיקה מול גלגולי העבר, ששמרו אותה כלואה בדפוסים חוזרים ונשנים של שברוני לב עד היום. עם כל ניקוי ושחרור שעשינו וכל שינוי שאיפשרה ליצור מול העבר, הכאב בגב התפוגג וכאב הלב הפך להתרחבות והסכמה לשחרר את העבר ולהיפתח לחדש. לאהבה שאפשר לסמוך עליה. כל כך הרבה תובנות עלו עד שהיא התחילה לדמוע מהתרגשות, והרגשתי את האנרגיה שלה משתנה, את הדחיסות מתפוגגת ברמה מולקולרית ממש, ואת המרחב האינסופי שכבר נוצר.

לקראת סיום, פתאום שוב החל כאב פתאומי בגב! בהשראה אלוהית פשוט החזרתי את היד שלי לשם ושאלתי את הגב מה הוא עוד צריך? מה הוא זקוק לקבל כדי לשמוח? מה חסר לו? והוא מיד ענה ואמר שהוא גם צריך להרגיש שיש לו גב, והבנו שהיא מעולם לא הרגישה שיש לה גב, תמיכה, על מי להישען, ולכן גם כל כך קשה לה להפסיק להיאחז בדברים שאינם משרתים אותה לטובה. אז שחררנו את כל מה שלא איפשר לה לקבל ולהיתמך ואת הפחד להיפגע שוב, ששוב יתקע בה סכין בגב ושחררנו את כל הדפוסים ומנגנוני החבלה העצמית שהיא אימצה ותחזקה כל חייה, ולו כדי להדוף אחרים, לשמר את נפרדותה בעולם ולהבטיח שתהיה מוגנת, ולימדנו אותה לקבל, ולסמוך, ובעיקר על עצמה – והכאב נעלם.

בסיום המפגש כשכבר עמדנו להיפרד ליד הדלת היא הביטה בי ואמרה שזה היה כל כך משמעותי עבורה שאין לה מלים לתאר כמה. שמעבר לכל התובנות שעלו, לראשונה בחייה היא גם מבינה כמה זה חשוב לבטא במלים את מה שאנחנו חושבים ומרגישים ולא להניח שאחרים כבר מבינים אותנו, ואיך כילדים אנחנו מפרשים דברים באופן שמשפיע על כל חיינו. ואז היא הוסיפה ואמרה משהו שממש ריגש אותי, שבעקבות כל זה היא מתכוונת ממש עכשיו להתקשר לילדיה שכבר בוגרים, ולספר להם כמה הם מדהימים, וכמה היא מאמינה בהם, ושתמיד האמינה בהם וביכולות שלהם ושהיא אוהבת אותם כל כך. כשהיא אמרה זאת, ממש עלו בי דמעות של התרגשות כשראיתי בעיני רוחי את הריפוי שלה מתרחב במעגלים שנוגעים בכל כך הרבה נפשות ונשמות נפלאות והוקרתי לה תודה מכל ליבי על מי שהיא ועל האומץ שלה.

אז לסיום, אני בהודיה עצומה ליקום, לבריאה, לכל הדרכת האור שהיו אתנו ולאשה היקרה הזו, שהסכימה להביא השראה לכל מי שיבחר לשמוע את הסיפור שלה.

תודה שהיית איתי.
מקווה שזה תרם.
טליה